מסע אנדלוסי

Tel aviv to Malaga

זהו. עליתי למטוס. צ'ק-אין מהיר וקליל והופ אנחנו באויר. קבוצת עובדים, בטיול מאורגן, מרעישה את שמי הים התיכון. אני מחובר לאזניות. נותן ל'לבנטינים' להנות. באנו לבלות.

בשדה התעופה במלגה הכל מתקתק חלק ומהר ובתוך דקות נפלט ארגז האופניים אל האולם. פה נפל לי האסימון ש'זהו. מתחילים את הטיול'.

חיברתי את זוג הגלגלים הקטנים לקצה הארגז ויחד התגלגלנו אל הרכבת.

כמובטח באתר המידע, ארכה הנסיעה אל העיר 7 דקות בול.

ניצאתי מהרכבת אל תחנת רכבת גדולה ומודרנית.

החלטתי שלמרות העייפות והרצון כבר להגיע למלון, כדאי שאם אני כבר פה, אברר לגבי מחר - עם איזו רכבת להגיע לאן ובאיזו שעה. הבנתי שאין בעיה להעלות אופניים. נשמתי לרווחה (ברוב הרכבות ובאוטובוסים יש להעלות אופניים כשהן ארוזות בקרטון).

מחוץ לתחנה - שקט. קריר, נקי. לא כמו שדמיינתי והתרשמתי מגוגל סטריט.

הארגז מסתרח אחרי בקולות תקתוק רועמים על מרצפות כל טיפת אנרגיה שעוד נותרה בי, נסחטת עכשיו עם כל צעד לכיוון המלון. זו שעת לילה מאוחרת. הרחובות ריקים מאדם.

במעבר בין בנייני משרדים ועסקים קטנים, נמצאת הכניסה למוטל.

את פני מקבל פדרו. בחור צעיר, מנומנם וחייכן. מאוד שירותי. בכלל ובעיקר בשעה זו.

מת מעייפות, אוסף את עצמי ומתחיל לארגן את האופניים למחר.

מתקלח ונופל לישון.

Malaga to Caminito del ray

אחרי לילה קצר פקחתי עין תורנית. החושך בחוץ מטעה. רעש של טוסטוס הציף את החשד שזו לא השעה שאני חושב שזו.

נמרחתי החוצה מהמיטה. בצד בחדש הקטן עומדות האופניים, עמוסות, מוכנות למסע. המח עדיין ישן. כמה טוב שאתמול התעקשתי על סיום משימת ההתארגנות ולא דחיתי לבוקר. היא היתה יכולה להיות ארוכה ולא יעילה.

בזהירות תמרנתי את עצמי מבעד לדלת החדר אל המסדרון המתעקל. הערתי את פדרו כדי שיכניס את הארגז ושאר הדברים שאני צריך למסע.

בזהירות הורדתי את האופניים את שתי הקומות לרחוב (המעלית צרה מדי).

ריח של ים ורעש של שחפים קיבל את פניי. בוקר טוב מלגה!

רכבתי לאט לכיוון תחנת הרכבת שנמצאת כמה מאות מטרים מזרחית למלון. השדרה רחבה, שקטה… בוקר איטי כזה.

בתחנת הרכבת כבר ידעתי לאן ללכת ואיזו רכבת לתפוס. אין על שיעורי בית שמכינים ערב קודם ולא משאירים לרגע האחרון.

הרכבת ריקה כמעט. תפסתי מקום טוב ונתתי לטיול להתחיל. הדרך יוצאת ממלגה צפונה, עוברת בין אזורי מלאכה ומגורים ולאט לאט עוברת ממישרים אל אזור ג מחליפה את הנופים בשדות, חוות ומטעים.

תוך 40 דקות אני בתחנת הרכבת בא-לורה.

יורד מהרכבת ומולי בית קפה קלאסי במבנה התחנה. החלטתי לשבת לאיזה קפה וכריך. מה שמסתבר יהיה טקס הבוקר הכמעט קבוע שלי בהמשך המסע.

דיברתי עם בעל הבית כדי להבין איך מגיעים למרכז העיירה כדי להצטייד. ההסבר היה מאוד ציורי אבל בהחלט סייע לי להתאפס על המבנה הטופוגרפי של העיר.

כמו יום ראשון למסע, נוהל בלון גז מופעל. בנסיון למצוא בלון בחנויות ציוד ותחנות דלק הבנתי שאין סיכוי למצוא בלון עם הברגה ויותר מזה - גם בלון עם נקירה אינו מצרך שכיח במחוזותיהם. התייאשתי וקניתי ראש נקירה ובלון. יאללה, כפרה על 60 ש"ח.

מצויד בבלון חדש, לחמניה וביסקויטים יצאתי לדרך לכיוון Caminito del ray. דרך כפרית שלוה מתפתלת בין גבעות נמוכות ודונמים של מטעי זיתים מביאה אותוי בשלווה לנקודת תצפית שאני מזהה מלימוד המסלול עוד מהבית… לפני סכר האגם של קמיניטו. האמת, התרגשתי. חיוך נמרח לי על הפרצוף. איזה כיף שככה יצא.

מהאגם המשכתי בדרך מתפתלת יותר ואיתה אספתי גובה בצורה משמעותית יותר. הנוף מיוער וסלעים מעוגלים של אבן גיר מעטרים את הנוף. יפיפה ופסטורלי. כל כך יהפ שתשומת הלב מוסחת ביעילות בקטעי עליה קצת יותר קשים.

העליה הממושכת (כ- 10 ק"מ) מסתיימת בעליה קצת יותר תלולה שבסופה כיכר וימינה במורד אל הקמפינג.

בתכנית היה להגיע אל הקמפינג, לקבל חלקה ולהשאיר את האופניים לשמירה עד שאני עושה את המסלול. זו התכנית אבל אין לי מושג לגבי השירותיות במקום, אם יש איפה להשאיר אופניים וכמה עליי ללכת עד למסלול…

הגעתי לקמפינג. בית מבואה גדול קיבל את פני. בפנים שני פקידי קבלה צעירים, חמודים וסופר מתקשרים. הסבירו לי איך להגיע לתחילת המסלול, הקצו לי חלקה טובה והציעו לי להכניס את האופניים למשרד מול העיניים שלהם. איזה אחלה!

העברתי ציוד לתיק האדום - גבינות, נקניק טוב ובאגט ויצאתי בצעדה אל קמיניטו דל ריי.

אחרי חצית המנהרה, עולם חדש. שקט, שלווה. מולי וסביבי יער אורנים גבוהים ושביל כורכר כבוש יורד במתינות לכיוון הנהר שם למטה. נופים מרוחקים של הרים גבוהים סוגרים יפה את הפריים ואני מרגיש התרוממות רוח. זהו. אפשר להתחיל את החופשה. לצאת ממצב "אוטומט" ולהבין שהכל מסתדר טוב, הכל זורם. הכל סבבה. מעכשיו - כיף. להנות מהרגע. מהמקום.

הגעתי לנקודת תחילת המסלול. פקח צעיר מסביר שהגעתי מוקדם מדי ואני צריך לחכות לשעה היעודה. ירדתי אל הנחל ונחתי חצי שעה.

השעה 14:30 ואני מתייצב אצל הפקח. איתי נאספים עוד כמה מטיילים וקבוצה מודרכת. מקבלים קסדות (חובה) ויוצאים לדרך.

המסלול מרהיב. במגמת ירידה ולאורך תוואי כבוש ומסודר. פה ושם מדרגות, מעקות ושבילים תלויים ולבסוף, למי שיש פחד גבהים - גשר תלוי שמעביר בין שתי קירות הקניון שבסוף המסלול.

לאורך המסלול נשרים מרחפים מעל, עצי אורן ונוף הררי מנגד. רגעי אושר מציפים אותי. מיוחדים כאלה שקשה למצוא ביומיום. הדבר היחיד שמבאס מעט זה שאני לבד. בלי טלי. בלי הילדים. קצת חבל.

סיום המסלול בעיירה El Chorro. שם באוטובוס בחזרה לקמפינג.

בקמפינג מקלחת. שווה להתעכב כאן כדי לספר שברוב המקלחות אין ווי תליה או מדף לסבונים. לא ברור לי איך הם מסתדרים.

בישלתי לי פסטה עם כדורי בשר. 2 בירות ולילה טוב

מתקלח ומתארגן ללילה. תענוג של יום. מחר יתחיל המסע תכלס.

Caminito del ray to Ronda

לילה רגוע ושינה טובה הגיעו לסיום. אני מתארגן ויוצא לדרך.

המסלול היום הוא אחד הימים שיציבו לי אתגר. כך אני עוד זוכר מהתכניות. הוא גם ארוך, גם אוסף גובה לא קטן וגם עובר בחלקו בתוואי שאני לא לגמרי סגור על טיבו אבל יודע בוודאות שהוא סינגל במעלה לא קל.

יום מעונן היום. קריר ויש אפילו פה ושם כאילו לחות על גבול טפטופון קל.

הדרך מתפתלת בין הגבעות להרים. טופוגרפיה בהחלט מאתגרת לגוש הציוד הדו גלגלי שבין הרגליים שלי.

הנוף מסביב הוא נוף מוכר. מזכיר את הגליל התחתון קצת. זה נותן תחושת בטחון. סביבה מוכרת.

אני מדווש לאיטי, ממשיך לאסוף מטרים של טיפוס והמעבר בין הזעה להתקררות חדים ומדאיגים. בקלות אפשר לתפוס ככה דלקת ריאות…

הטלפון לא טעון. בניתי על יום שמשי שיאפשר לי להשתמש במטען הסולארי אבל אתר meteoblue טעה ואני עם טלפון מתרוקן. לפני אני כבר רואה את El Burgo ומאחוריה נפער פתחו של מעבר ההרים שאותו אני אמור לטפס. אני מתחיל להרהר האם זה נכון להכנס לשם עם טלפו ןכמעט ללא סוללה, ביום שנראה כאילו יתפתח למשהו גשום יותר?

החלטתי שאעבד את הנתונים על ארוחת בוקר מאוחרת בעיירה המנומנמת.

נכנסתי ל אל בורגו. עיירה מתוקה, מטופחת. אין תיירם ובכיכר המרכזית בית קפה גדול וסועדים מדברים וצוחקים בקול רם. מראה קלאסי בעיירות האלה.

התיישבתי. בתקשורת ידנית עם המלצר הצלחתי להבין שיש WIFI ואין לו בעיה שאתחבר עם מטען לקיר ליד הטלויזיה.

הזמנתי קפה וכריך וישבתי על התכנית.

החלטתי שדרך הכביש יהיה תלול יותר וארוך יותר וחוצמזה… בשביל מה באתי.

מצד שני יש את הכלל ההוא שאומר שאם לא כיף + יש משהו מלחיץ - לוותר.

החלטתי שכללים נועדו כדי להפר אותם.

כעבור פחות משעה כבר הייתי על האופניים עם פרצוף לכיוון הואדי העמוק, על דרך הכורכר הרחבה.

הרכבתי לי את הרמקול הנייד מאחורי הראש, בתוך התיק ופצחתי ברכיבה במעלה הדרך המיוערת.

שקט, נוף, אויר טוב ואפילו השמש החליטה לצאת. פשוט יום מושלם זה הפך להיות.

מכאן הדרך לרונדה היא על תוואי שנקרא Ruta del Puerto de la Mujer (מעבר ההרים של הנשים -Women’s Mountain Pass).

לפניי בערך 25 ק"מ עד לרונדה, מתוכם 20 במגמת עליה, מתוכם 15 עבודה קשה. החלטתי שהיכן שדרך המלך הכורכרית תפגוש את תחילתו של המסלול המאתגר, אקבל החלטה. אמנם אם אתחרט יהיה עלי לחזור את כל הדרך עד אל בורגו ולחזור על הכביש לכיוון רונדה אבל החלטתי שאני הולך על זה. לא אסלח לעצמי אחרת.

אחרי כ- 10 ק"מ פגשתי את נקודת המפגש עם שביל ההליכה. הוא יורד בתלילות למטה על דרדרת ובתוואי צפוף. הלכתי לנקודת תצפית כדי להבן מה לפני. ממולי יער צפוף, שיפועים לא קלים. החלטתי שאני הולך על זה. ארד עם השביל עד המפגש עם הנחל ואם זה סבוך אני חוזר את המעלה.

ירדתי. לא היה סבוך. חציתי את הנחל והתחלתי במעלה הארוך שיסתיים בעוד כ- 10 ק"מ.

הדרך צרה. סינגל צפוף עטור שיחים קוצניים ובמגמת עליה.

הז'רגון הפך עם המאמץ והחום לפחות פוליטיקלי קורקט ומעתה המילה 'מגמת' הפכה להיות, תוך כברת דרך קצרה, 'עליה בת זונה'.

הדרך במגמת עליה מתמדת ומדי פעם מופיע מעלה דרדרתי, בשיפוע לא סימפטי שמחייב דחיפה איטית ומדודה של המשקולת המכונה אופניים. כבר חם לגמרי. אני מזיע כמו חזיר ועייף כמו חמור. זה לא נגמר הסיוט הזה. מעלה רודף מעלה וההתקדמות מאוד איטית וסוחטת אנרגיה.

המים עדיין בכמות סבירה אבל האוכל האנגרטי כבר אוזל.

בסוף המעלה שמלווה את קו החשמל אני מזהה את מבנה הישוב Lifa. ישוב עאלק.. שני מבנים ורבע עם עדרי כבשים במרעה. אני חוצה שדה שכשתכננתי את המסלול לא הייתי סגור לגבי האפשרות לחצות אותו. מסתבר שאפשר. זה חסך לי קצת. עוד טיפוס קטן אל האוכך שעל הר Carramolo del Queso ואפשר להגיד שסיימתי את מכסת העליות להיום.

שלוש וחצי שעות עברו מהרגע בו עזבתי את דרך המלך ועד שסיימתי בעמוד השלטים המעוטר. שלוש וחצי שעות של עבודת פרך של דחיפת אופניים במעלות קשים, דרדרתיים, בחום. מאחורי סך הכל של כ- 40 ק"מ עם כ- 1400 מטרים של טיפוס עיקש.

אין כמו תחושת הנצחון הזו.

מפסגת ההר רק ירידות עד לרונדה. אני נותן למשקולת לשעוט קדימה כמו מרכבה סימן 8. מגיע לרונדה ומתנפל על פאנטה לימון, קולה זירו וקרטיב קרח. כנראה שהייתי קצת צמא ומחומם…

בעיירה אני נותן לרחובות להוביל אותי ולא לתכנון שבטלפון. אני מוצא עצמי רוחב במדרחוב תיירותי מדליק, רחובות ציוריים ולבסוף, גולת הכותרת - הגשר המפורסם. מראה מרשים של גשר בגובה של כ- 150 מטר מעל קניון סלעי צר שאת כותרותיהם מעטרים בתי רונדה.

אני תשוש מכדי להתעכב ולכן המשכתי לקמפינג.

הקמפינג מצוי כ- 3 ק"מ דרומית לעיירה. קמפינג מתוקתק. התארגנתי לאט ואחרי מקלחת הלכתי לאכול סטייק עם בירה במסעדה הצמודה.

פייי איזה יום!

Ronda to Olvera

בוקר ראשון לתחילת המסע האמיתי. למרות אתמול מפרך (1600 מטר טיפוס ו- 60 ק"מ) לא כואב לי כלום ואני לגמרי מוכן להמשך. היום מתוכנן להיות יום קצר ואל קשה. 30 ק"מ עד הקמפינג הבא.

עברתי בקבלה לקחת את הקרואסונים והבאגט שהזמנתי אתמול ויצאתי לכיוון רונדה. בשעות הבוקר העיר שלווה. הספרדים לא בדיוק 'נופלים מהמיטה' ולכן הכל בעצלתיים. הגעתי אל הגשר המפורסם והמשכתי צפונה לאורך טיילת על המצוק. נוף מרהיב וטיילת מטופחת. נורא רציתי למצוא את כיכר השור שקראתי עליו אתמול. פסל של שור גדול בכיכר שסביב זירת מלחמות שוורים שכבר כמעט ולא מתרחשת. איכשהו הביא אותי הטיול בדיוק אל הכיכר.

מכאן נפרדתי לשלום מהעיירה היפה הזו שלא מפתיע שקיבלה את התואר 'היפה שבערים הלבנות'.

הדרך מזכירה את נופי השפלה. הרבה שדות, מטעים ובתים משובצים ביניהם. פעם בבודדים ופעם במקבצים שנקראים 'כפר'. מהשילוט בכניסה לבתים אני לומד שמדובר כנראה שאוכלוסיה מאמינה… כל בית כתוב Casa de משהו עם תמונה של הקדוש המעונה החביב על המשפחה.

הדרך בנוף הגבעי מעלה ומורידה אותי וכמעט ואין בה קטע מישורי. 'תפירות' בלי סוף.

ככה נשמכה הדרך והתפתלה לה בין כפרים קטנים ומנומנמים עד לעיר עם הרחובות שבבתים בנוים בתוך המצוק... Setenil de las Bodegas.

שורות שלמות של בתים מסוידים בנוים בתוך ומתחת לסלעיים מאסיביים. אלו בתים שהם שידרוג למערות שבהם חיו התושבים המקוריים עוד מהמאה ה- 12.

כיאה לכל עיירה לבנה, גם כאן, מוציאים את הריאות כדי לחצות את העיירה. בלי רחוב מרכזי עם עליה תלולה אחת זו לא באמת עיירה אנדלוסית.

יצאתי מהכפר. חום רצח בחוץ. כזה שמחייב אותי אחת לכמה קילומטרים לעצור בצל ולהתקרר. ככה התקדמתי כ- 15 ק"מ, בחום ובעליות עד שהגעתי לקמפינג המיוחל. והוא, איך לא, ממוקם בקצה גבעה… פאק.

בנשימות אחרונות הגעתי וגיליתי שהקבלה סגורה. רק אחרי דקות ארוכות הבחנתי בשלט קטן שאומר שאם הקבלה סגורה, אפשר להתמקם ולחזור לשלם אחר כך.

כך עשיתי. טיפסתי לחלקות של הקמפינג (עוד קצת עליה) ומצאתי חלקה טובה שמשקיפה אל נוף ומבודדת משכנים. התקנתי את האוהל והציוד וירדתי אל הבריכה. מה קרה? חייבים לסבול?

Olvera to Zahara de la sierra

יצאתי מהקמפינג לכיוון Ollvera וממנה אל 'הדרך הירוקה' - Via Verde. דרך אופניים כבושה שיושבת על תוואי פסי רכבת שמעולם לא הופעלו. בתחנת הרכבת הראשונה בית קפה קטן. מקום מעולה לארוחת הבוקר המסורתית - כוס קפה הפוך גדול וכריך נקניק עם ממרח זיתים מחומם.

שוב אותה תחושה של בוקר… אושר. שקט. רוגע. בידיעה שלפני מסלול זורם, קל ובמגמת ירידה ברובו, התיישבתי לארוחת הבוקר.

עליתי על המסלול והכיף התחיל. מסביב נופים שלא נגמרים, המון ציפורים וריח של בוקר. הדיווש נינוח, אין עליות והכל פשוט זורם, לפי הזמנה.

המסלול מסתיים בעיירה Puerto Serrano. עיירה בינונית, רדומה.

אני כבר טיפה רעב ובעיקר מרגיש שהכוחות מתחילים להתדלדל. בכיכר המרכזית מצאתי מסעדונת קטנה, התיישבתי להזמין. לא הבנתי אף מילה בתפריט אבל זיהיתי את המילה serano. זכרתי שזה נקניק, אז הזמנתי.

קיבלתי פלטת פרוסות נקניק. הלך טוב עם הלחן המצוין והשתיה הקרה.

מאושש יצאתי מהעיירה להמשך הדרך. החלטתי שאנוע על הכביש עד לנקודה שבה תכננתי לרדת לשטח, אל שביל שיוביל אותי אל Zahara de la sierra. חלק זה של היום יהיה במגמת עליה בטמפרטורות יחסית גבוהות ולא בא לי לסבול יותר מדי.

הרכיבה על הכביש עברה לא רע, למרות שהיתה כולה במגמת עליה. כשהגעתי לנקודת שבה אני אמור לרדת אל השביל, נתקלתי בשער (פתוח) ושילוט שאומר משהו על 'פרטי'. העפתי מבט בוחן לעבר המשך השביל והבנתי שהוא הולך לג'עג'ע על הגבעות. כל אלו סגרו לכיוון ההחלטה להמשיך על הכביש עד לאלטרנטיבה אחרת שזיהיתי על המפה - רובה על הכביש עם שביל קצר במגמת ירידה שנראה עם טוב.

התקנתי את הרמקול מאחורי ועם מוסיקה שנאי הכי אוהב טיפסתי את הכביש עד שהגעתי לעיירה Arenal. רותח סביבי. עצרתי בתחנת דלק להצטייד במים, ארטיק ושתיה קרה.

מהעיירה גלשתי אל כפרון קטן שהסתיים בנחל מוצל ומיים צוננים. הזרימה חזקה מדי מכדי לחצות ברכיבה אז העמסתי את האופנים על הכתף ועם 40 הקילו חציתי את הנחל.

מכאן השביל התפתל עוד כברת דרך קצרה שבסופה יצאתי אל כפר נוסף. רכבתי על פאתו המערבית ולפתע, מעברו השני, נאי מזהה את הגבעה המחודדת והנישאה שעליה מותקנת zahara.

איזה מראה מדהים!! איזה מזל שלא בחרתי בשביל המקביל, חשבתי לעצמי. המראה הזה היה מסתתר והייתי מפסיד אותו. שוב all mighty לצידי. תודה, חבר!

מולי זהארה ועלי לעבור את האוכף הטופוגרפי שממנו אגלוש אל האגם. אני חושב בליבי כמה טוב שאני מוותר על ביקור בעיירה. היא תלולה ונקודת העניין מצויה בלב הכפר שהוא, איך לא, ממוקם בראש ההר.

ככה עד שאני חושב סיימתי עליה עבה אל האוכף וממנו גלשתי אל האגם. לאורך האגם עוד רכיבה של כ- 5ק"מ עד למה שזיהיתי במפות כ"קמפינג".

בתום מורד ארוך של אותם 5 קילומטרים הגעתי לאתר המיועד… איך אומרים בצרפתית…"שוד ושבר"! האתר סגור ואינו פעיל כלל.

ברדיוס אין כל אופציה הברירה היחידה היא לעלות ל… זאהארה לישון בחדר.

התקשרתי חיש את החמ"ל בבית. טלי מינהלה את זה יפה ומצאה לי חדר מעולה בכיכר המרכזית… בקצה המצוק למעלה…

התחלתי לדווש, עייף, חם, רעב והעליות ? כמו מטבריה לצומת גולני. לא לוקחות שבויים.

הגעתי לפאתי העיירה וניסיתי להעזר במקומיים שיכוונו אותי למלון בדרך הטובה ביותר. ממש אין לי כוחות להתברבר.

שאלתי מקומי בשפת הסימנים איפה המלון תוך שנאי מציג לו את ההודעה בטלפון על ההזמנה. הוא המקומי הצביע למעלה. חשבתי שהוא מתכוון 'שאלוהים יעזור לך' אבל למעשה הוא הצביע על המלון שהציץ מכמה עשרות מטרים מעלינו, על קצה המצוק. בקיצור, שאלוהים יעזור לי… אפילו לסיום היום אני חייב לדחוף אופניים?

הגעתי מיוזע ותשוש למלון. הוא האחרון בשורת חדרי האירוח בגבעה, מטר לפני מסלול ההליכה אל המנזר. בחדר חלון לאגם הכניס אויר מרענן. התקלחתי וגלשתי אל הכיכר המרכזית לאכול משהו.

השעה רק חמש ו"האוכל יתחיל להתבשל רק בשבע" אמרה המלצרית. "לא נורא, אני בקלות יכול להעביר את הזמן עם בירות" עניתי.

וכך היה. סיימתי יום עם שני ליטרים של בירה מקומית, סטייק ושרימפסים בגודל של חתולים.

zahara de la sierra to Jimena de Libar

בוקר נפלא העיר על האגם ואני מוכן ומזומן לפרק ההררי של המסע האנדלוסי. היום אטפס אל מעבר הרים גבוה (1,300 מטרים) וממנו דרומה דרך Grazalema שם גם אפגוש את אנה מחנות האופניים שסייעה לי עם טיפים ומידע.

כצפוי, התחלפה הירידה הקצרה מהמלון בעליה שהלכה והחריפה עם הזמן. לאורך 10 ק"מ היו השיפועים בין 4 ל- 12 אחוז. לא קל, לא קצר. לקח לי כמעט 3 שעות להעביר אותה אחורה.

אמנם זה נשמע אולי נורא ומתיש אבל למעשה הדרך יפה ומרגיעה. לאורך כל הדרך אינספור נקודות תצפית אל האגם ואל רכסי ההרים שמאחוריו. בנקודות מסוימות אף ניתן להבחין ברכס ההרים של העיירה Olvera שבה ישנתי לפני יומיים.

מהצד השני לתצפיות הנוף, נופי הרים מיוערים שמזכירים את נופי הגליל העליון אך דרמטים יותר. מדי פעם אני מבחין בשפלה הנרחבת של חבל קאדיז ואת קו האוקיינוס האטלנטי.

את הדרך המקסימה הזו סיימתי במעבר הרים בגובה 1,300 מטרים. רוכב אופני כביש שעקף אותי קודם לכן, הצטלם על השלט. חיכיתי בסבלנות שיפנה את מקומו ועליתי בעצמי לתת איזו פוזה. לא היה קשה להבחין בפרצופו המבואס…

מכאן טסתי במורד הדרך (כביש) אל גרזלמה.

הבלמים התחילו להשמיע קולות חריקה שרמזו על כך שישמחו להתחלף עם זוג רפידות חדשות.

נכנסתי לעיירה. אחרי שיטוט קצר מצאתי את החנות. נכנסתי ומולי.. אנה. הולנדית חמודה שבחיוך רחב קיבלה אותי.

אחרי צ'יטצ'ט קצר ועוד כמה התלבטויות מסלול שהיא פתרה לי, המשכתי לכיכר הראשית עם מצרכי ארוחת צ

הרים וזוג רפידות חדש שנשלף מהתיק.

בחלוף שעה הייתי מוכן להמשך הדרך. מסוקרן לדעת באשר לטיב ההמלצות של אנה. לא התאכזבתי. הדרך ירדה אל אזור טבעי, מיוער באלוני שעם, שקט ומנותק. מצאתי את הדרך הכורכרית שהתחלפה לה בסינגל נחמד. כך התפתלתי בין האלונים עד שנתקלתי בשער נעול וגדר היקפי שלא נגמרת. משום שלחזור היא לא אופציה, שלפתי את הפלייר ומצאתי נקודה בגדר, נמוכה מספיק כך שאוכל להעביר את האופניים אחרי חיתוך קל של הגדר.

שביל היער המשיך עוד כברת דרך, רובה במורד, והסתיימה בעיירה נידחת. ממנה יצאתי לכיוון דרום על הכביש הסלול אל Jimena de libar.

נחתתי אל הקמפינג היחיד באזור. הייתי לבד. יכולתי לבחור כל ספוט שבא לי אך מה שהנחה אותי היה רמת הסיגנל המיטבית של ה- wifi. הולך להיות ארוך ומשעמם אז שאוכל לגלוש קצת.

בקמפינג אין מכולת ואין אפשרות להצטייד. מזל שהצטיידתי מבעוד מועד. באחד ממתקני הברביקיו הדלקתי מדורונת (אין לי גזיה כאמור) וחיממתי כדורי בשר עם פסטה. ברווז שעלה מן הנחל בה לראות למה לא הוזמן לארוחה… בליבי חשבתי שמזלו שזה אני כי אחרת ה-ו-א היה הארוחה.

Jimena de Libar to Jimena de la frontera

מבסוט מזה שלא שיניתי את התכנית. פיזית, קצת מותש אבל זהו. מכאן הכל נהיה קל ופשוט. המסקנה: אם אתה מרגיש שעשית תכנית טובה, תיצמד אליה. איך תדע שהיא טובה? אוווו, יש לי על זה המון תובנות.

Jimena de la frontera to Gibraltar

בקיצור, אתמול הגעתי לקמפינג די מוקדם. קמפינג לא מעניין, ללא אינטרנט וללא חנות או מסעדה.

יום שלם רכבתי בשבילי יער מקסימים, בין עצי אלון ושעם (תכלס זה אלון השעם...) ולאורך קו פרשת המים של הרכס הגבוה מבין שלושת הרכסים שבדרום אנדלוסיה, מה שנתן מראות פנורמיים מלוא העין. היו קטעים שראיתי כמעט את כל המסלול שעשיתי מ olvera עד ל zahara והיו קטעים שראיתי את האטלנטי ושפלת מחוז קאדיז והיו קטעים, בסוף, שראיתי את הים התיכון. ראיתי חזירי בר ואיילים ועשרות נשרים. כמעט לקראת סיום, ירדתי בסינגל מיוער מדהים לאורך כמה קילומטרים. מה שנקרא, נגעתי במעטפת של יכולות האופניים...

סוף הסינגל היה בפלג מים יפה שממנו עליתי אל תצפית נוף המרגשת ביותר בחיי... מולי... באאאם - גיברלטר. המצוק והמיצר. אמנם רחוק (30 קמ) אבל רואים בקלות. התרגשתי. פתאום אותו הפרק מהספר "איפה זה?" קפץ אלי אחרי 40 שנה.

זהו. מחיתי דמעה וגלשתי לאותו קמפינג.

הקמפימגאי, דני, המליץ לקנות מצרכים בעיירה הסמוכה. קפצתי לשם אחרי מקלחת. בירות, קונסרבים וחזרה לאוהל. רוחות איימים מנשבות אבל זה לא הפריע לי להרדם לצלילי שוטי הנבואה נרדמתי.

היום החלטתי שדי. נגמר הכח. תנו לי גיברלטר אחד הביתה וחלסטו על הסיפור.

המסלול המקורי שמשך מעט מזרחה לכיוון ההר (שקם בבוקר במצב רוח מעורפל ורוחי) לא נראה לי ולא התיישב לי טוב. בחרתי להמשיך בדרך המלך לגיברלטר.

ניצלתי שאריות סיגנל אינטרנט שהתרוצץ באויר ובחנתי מפות. החלטתי על מסלול ובבוקר רצתי עליו. יצאתי כריש! לא רק שהמסלול המקורי רץ לו היום בתוך ענן מכוער ורוחות אלא שמה שמצאתי היו שבילים מקסימים וכמה חתיכות סינגלים שקידמו אותי כמה עשרות קילומטרים לכיוון המטרה.

מהשבילים עברתי לכבישים צדדיים ומהם לתוך אזור תעדיה מגעיל בואך לה ליניאה. סירחון כימיקלים עשה לי כאב בראש (ולחשוב שאנשים אשכרה גרים כאן...).

מצאתי את החיבור לטיילת העיר ובאאאם (2) המצוק!

מכאן למשימה של איתור איך יוצאים למלגה כי זכרתי שצריך להסמין כרטיס לאוטובוס שיוצא רק 4 פעמים ביום. מצאתי מודיעין תיירים, מצאתי את תחנת האוטובוס, חיכיתי 40 דקות שתיגמר הסיאסטה ורכשתי כרטיס. ברם אולם צריך לארוז אופנים כמו לטיסה. שיזדיינו.

הלכתי לחברת השכרה…

יאללה. התקלחתי בקמפינג. יוצא לסיבוב דאווין בעיר

גיברלטר

אחרי לילה שליו, שריחות ורעש גלי הים מילא את האויר, קמתי לבוקר מעונן אללה יוסטור.

ארזתי תיק, נעלתי את האוהל ויצאתי לגיברלטר.

שוב עברתי בעיירה לה ליניאה. עיר ספרדית קלאסית, כמו בסרטים במקסיקו. בתים של שתי קומות, חדרים פצפונים, עשרות בארים שכונתיים ומכולות, מדרכות לא עקביות, הכל נראה מוזנח אבל הוא לא. הם סתם לא שמים קצוץ על איך הכל נראה. אנשים פשוטים, חייכנים, עסוקים בשגרת יומם

חוצה את הגבול לגיברלטר. מטוס שממריא עוצר את כולם משני עברח הגבול. זכות קדימה למי שיש גדול יותר. ככה זה בחיים.

נכנס לעיר הבריטית. חוצה את main street לאורכו. מלא חנויות פטורות ממכס. אבל עדין יקרות...

מתאפס על המפה ומבין שגם כאן, אין מנוס. עליות יהיו היו וביד נדיבה.

מטפס, פעם ברכיבה, פעם בדחיפה עד הש.ג. של הכניסה לפארק המצוק. נפרד מ 5 פאונד ומתחיל לעקוב אחרי נקודות הענין במפה. מכאן אקצר והנה עיקרי הדברים:

המצוק קצר ועבה. אין הרבה קילומטראז' אבל ירידות ועליות חובצי ריאות ולב.

אין נקודות מים. שכחת להביא או היית צמא... טאפ לאק. לך תמות.

קופי המקוק נמצאים כאן כמו חתולים. חמודים, שובבים. הצעירים משתגעים וחוטפים, קופצים על מכוניות. פשוט מלאי אנרגיה. נקודות התצפית מרהיבות ביותר. עשיתי את כולן. הייתי יכול לוותר על אחת ועל שביל אחר... אבל את זה נשאיר לפעם הבאה.

עשיתי את ה sky walk. מרפסת זכוכית שהפתיעה לרעה. קצרה, לא ממש שקופה. היחיד שעשה הליכת שמיים היה מקוק צעיר שהתהלך על המעקה הצר...

בקיצקוץ, עייף, רעב וצמא ירדתי חעיירה כדי להגיע למגדלור שממוקם ב"נקודת אירופה". לא לפני שהחלטתי לעשות סינגל בסבך השיחים של המצוק, להתבלבל ולהכנס לאזור תעשיה ללא מוצא ולהתנגש במעקה בטיחות...

נועם: אחרי שהגחתי מתוך מנהרה אל מרכז ספורט מדך אותי הכידון לקפיטריה. הזמנתי מזון בריאות שיחזיר לי רכיבים חשובים. זה כלל פנטה ענבים, פנטה לימון ןסלייס פיצה עם פפרוני והאם. הרגשתי חי again

מכאן שניה ואני במגדלור ואנדרטת סיקורסקי. המתנתי שלהקת סינים תגמור לקשקש, ליניין ולצלם את עצמם לדעת כדי לקבל קצת שקט, ומבט נקי לתמונה טובה.

מכאן חזרה מעברו המזרחי של המצוק. חלקו במנהרה מפחידה. סיימתי במעבר הגבול. ההוא שם למעלה החליט לצ'פר אותי על השושנה המורחבת וסידרת לי המראה ממש מול העיניים.

אחרי שאותתי לטייס שיזרום. חנכתי סניף בורגר מלך חדש שפתחו (אתמול ראיתי את השיפוצים מסתיימים) והזמנתי טריפל בורגר עם קולה גדולה ו... הגדלתי צ'יפס בשקל.

לילה טוב ישראל.

מתגעגע

אחרי הצהרימים בעיירה לה ליניאה. כולם בחוץ. חלקם בבארים הקטנים, שותים בירה, לבושים עדיין בגדים מטונפים. מיום עבודה. חלקם יושבים על פתח הדלת ומקשקשים עם השכנים. מכולת פצפונת תפסה לי את העין עם המוכרת שישנה על מפתן הדלת ולידה 3 ילדים מהשכונה מדברים על דברים חשובים. אני פשוט החלטתי ללכת ולא לרכב, להכנס לפואבלות, להקשיב, לראות. פשוט המולת אחרי צהרים מדליקה כזו. כמו ירוחם. באר שבע של פעם. הבתי קטנים, אין מה לעשות בהם. אין מגרשי משחקים. יש כביש, גרוטאות, חוף ים ואחד את השני. כמו פעם

מחר האתגר הגדול... אני בלימחדר ה 1200. הטיסה ב 1 בלילה. מעניין... אשן על ספסלים עד 2000...חחח

טוב. אחרי שעה שאני מנסה להתחבר לוויפי בקפה שנקרא cafe merced 14 והמלצר אומר לי כל הזמן לרשום "קפה מרסי קטורזה... זה רשום בתפריט"... הבנתי שקטורזה זה בעצם 14... לעזאזל.

עד עכשיו עשיתי סיבובון בסוהו. מה להגיד, עיר מדהימה, יפיפיה, מעוצבת, נקיה ומפוצצת בארים. נראה שמחר יהיה לי מה לעשות, אחרי הכל.

מלאגה

אתחיל מהסוף. טוב שלא יצא לי לנסוע לגרנדה. מתברר שמלגה היא פנינה לא קטנה שאעיז אומר שנותנת בראש לברצלונה. בקלות. אם אגזים אומר שאפילו משאירה לה אבק, מאכילה אותה חצץ... טוב, נו, הבנתם את הרעיון...

רכבתי לאט, שמעתי את צלילי העיר המוסיקלית הזו. יש כאן המון מוזיאונים ובכל פינה אפשר לפגוש בסטודנטים לאומנות עושים סרטים, מנגנים או מציירים. הכל רגוע אבל מאוד "עסוק". טריליוני צעירים, מכל הצבעים והמדינות מתרוצצים כאן. מלא בתי קפה ובארים קטנים ועכשיויים.

עליתי לתצפית מהטירה שבראש ההר. שביל מיוער שקט מוביל למעלה בעדינות. עשיתי סיבוב... אין משהו חדש. הכל ישן פה. משכתימלשביל ההליכה שיורד בחזרה לעיר. בדרך תפסתי נקודת תצפית מעניינת שהזכירה לי את הפוסטרים ההם של תל אביב. ככל שמסתכלים יותר, מגלים יותר פרטים. כך ישבתי שעה ארוכה ובהיתי. בחנתי. התרכזתי מול משב אויר קריר ויבש.

בהמשך יצאתי מזרחה, לאורך טיילת ארוכה שמעברה האחד בתים חדי קומה בהם משובצות מסעדות וטברנות קטנטנות ומעברה השני חוף מדליק ואינספור מעשנות דגים. התיישבתי באחת. לא יכולתי להתאפק. הזמנתי להקת סרדינים ובירה גדולה. תענוג של פשטות וטעמי גן עדן.

בדרך חזרה על אותה טיילת כבר לא יכולתי לרכב יותר. גם החצי ליטר בירה וגם היגון, הרחמים על אותן בחורות מסכנות שלא היה להן מספיק כסף כדי לקנות גם את החלק העליון של הביקיני. כנראה שזו מכה באזור הזה כי הן ממש רבות. בקיצור, קיבלתי נקע בעיניים..

הדגים, החופים והציצים בחופי העיירה el palo. קליק מזרחית למלגה. פשוט מדהימה. אני כל כך שמח שכך יצא. אלוהים אוהב אותי.

החולצה שלי מסריחה מדורה... איזה כיף

אגב, יש לבננות שלהם טעם מעט כמו אננס..

אני יושב בבר באחת הסמטאות. טוחן המבורגר איכותי ושותה בירה טובה. עד שהתמלאו המושבים סביבי, יצא לקשקש קצת עם מנהל המשמרת. מרוקאי במקור. אתם כבר מבינים לאן זה התדרדר... מפה לשם, היה כיף וצחוקים. ואני על פעם כשאני בחו"ל אני חושב שאתם, ילדים שלנו, צריכים גם כן חהנות ולגדול בעולם הגדול. חופשיים, פתוחים ונחשפים למה שבא. מאחל לכם שיהיה לכם שכל ומזל לכך. מחוץ לביצה שלנו.

תובנות

בלון גז: עם הברגה אין כאן דבר כזה. עם נקירה יש בתחנות דלק ובחנויות מכולת גדולות לפעמים אבל גם זה לא.

קמפינג עולה בין 5 (נדיר) ל 15 יורו ללילה (השכיח).

קפה וכריך קטן בבוקר 3.5 יורו

טיול בייקפקינג גג עד 6 ימי רכיבה. 50-60 קמ ביום. פלוס 1 יום טיסה הלוך ויום טיסה חזור

כמויות הכלבים במכלאות באמצע שדות. לדעתי זה קטע שיעשו הרבה רעש ונביחות על מנת להבריח זאבים.

או. קיי אומרים אוקי oki

אין ערבים אהילים פה בנתיים

א לורה ולא אלורה

אז למה אופניים אם חצי דרך היא על כביש?

באופניים יש זמן לספוג את הנוף. לחקור בעיניים, לבחון כל פרט בדרך. אפשר לעצור ולצלם, אפשר לעצור בכל מקוםצכדי להתפעם.

בערים אין כמו אופניים. אפשר להגיע לכל מקום, לחקור, לטעות ולחזור שנית. אין בעית חניה, אין בעית גישה. בשטח אין בעית עבירות.

תובנה #1 - לוקח 24-36 שעות כדי להכנס ל"מצב טיול" ולהתנתק מטרדות הלוגיסטיקה והלחץ של ההסתדרות הראשונית.

תובנה #2 - באירופה בקיץ היום ארוך. השמש עולה ב- 7:00 ושוקעת ב- 21:30. קח ת'זמן. שחרר את השעון שבאת איתו. תספיק הכל. יהיה בסדר. אפשר להעיז ולשלב אפילו סיאסטה בצהרים.

החלטתי לנסח לעצמי את אמנת המסעות שלי. אלו כללים יעזרו לי לקבל החלטות נכונות לי ומתאימות לאופי שלי שלמדתי אותו עם הזמן, הטיולים והמסעות: