מהאמיר לחותרים

אישתי היקרה שוב עשתה את התפקיד של המקפיצן. שעת בוקר מוקדמת ואנחנו בחניון האמיר.

פדל היציאה לדרך הוא המרגש ביותר בכל מסע. שני לו בריגוש היא הנפת הרגל מעל האופניים בגלישה האחרונה לקראת העצירה הסופית.

סיבוב קטן בחניון כדי לוודא שהכל יושב טוב על האופניים ויאללה, אודרוב. יוצא לדרך.

מעט צפונית לחניון נפגשתי עם הכניסה לשביל שאיתו אגלוש מטה אל עבר ציר הנפט.

מזג האויר חם ומובטח שיתפתח לשרב.

עם ההתקדמות החום גובר וקרירות האויר בסמוך למאגר מים שאני חולף על פניהם, הופכת למורגשת היטב. בעיקר כשהשביל פנה עבר עמק החולה. הנוף שנפתח העלה איתו קרירות מבריכות הדגים, הנחלים… וואו.

על ציר הנפט פניתית דרומה, חציתי את כביש 959 וכמה קילומטרים דרומית לו חתכתי מערבה, אל עבר הדרבשיה.

תחנת רענון שאליה אני חוזר בכל ביקור באזור. הפינה השלווה שלי בגולן.

בדרך אל הנקודה נגלה לפני מראה שנראה לקוח מהמערב באמריקה. עדר אינסופי של פרות עולות במעלה שביל שעל צלע הגבעה שמימיני. את העדר סוגר קאובוי מהסרטים. עצרתי כדי לעכל את מה שאני רואה. זה מהמראות שאסור לחלוף על פניהם ברכיבה.

בשביל, שהחלטתי שהוא שביל, חיברתי שני שבילים מקבילים באנך שעובר בין שני שדות מוקשים. דרך חתחתים, בין סלעי בזלת עגלגלים, קוצים בגובה של עמלק ושביל סופר-צר שגורם לי לשייף את הידיים בכל קיפודן או ברקן שנקלע בדרך. כשהסתיימה הדרך המייסרת הזו חברתי לשביל מסומן אדום בנטיה לכיוון מערב... . הרמתי ת'תחת ונתתי לגברת גרביטציה לעשות את שלה במורד השביל המסולע ושובר השיניים. זאת רק כדי לגלות, אחרי כחצי קילומטר, שאי שם נפלו לי משקפי השמש... פאק.

יאללה, חזרה למעברה... עכשיו בעליה, בחום. כיף לי.

הפעם גברת 'פיצוי' קפצה לביקור. בזכות העליה הרגלית האיטית, מצאתי שלדת צב לבנה. בול לאוסף שלי. החיה שאני הכי אוהב.

עם משקפיים על הפרצוף וצב מת על הסבל חזרתי לגלישה בשביל המסומן אדום, לכיוון הדרבשיה.

מהדרבשיה ירדתי אל עין תינה וממנה אל תעלת הירדן רק כדי לחצות אותה אל עבר יסוד המעלה, מערבה.

לאורך תעלת הירדן טריליוני קייטנים. מחזה מחריד ואני שוב מלטף את רמת האופנים ונזכר כמה מזל שיש לי אותן כדי להגיע לפינות מיוחדות ושקטות.

בקצה הדרך מיסוד המעלה עולות המעלות. החום הופך לקשה. לצד הדרך מצאתי שביל שיורד אל מעין חביב שלימים נודע לי ששמו 'עין הדייג'. משהו קטן שמספיק שיהיו שם יותר ממשפחה אחת כדי להפוך אותו לצפוף. ויתרתי על הרחצה. היה מעט עמוס. משפחה וחצי...

יצאתי מהמעין הקטן ומשם אל כביש 90 לכיוון דרום. החום מעיק, קשה לנשום. אני מדווש באיטיות ומפנטז על ארטיק לימון בתחנת הדלק בצומת.

ככה אני מדווש בחום המהביל. חושב כמה טוב שאני עם כובע רחב השוליים ולא הקסדה. שכן מה הסיכוי ליפול לעומת לחטוף מכת שמש…

אז ליפול ולחטוף מכה בראש לא קרה אבל כן נפלתי על שוטר חרוץ וכנראה גם קצת מממורמר... בעודי חולם תוך כדי רכיבה בשולי הכביש חודר צליל צורמני למחשבות. עוד שתי פעימות של הקול המכוער הזה ואני מבין שניידת משטרה מאחורי.

השוטר החרוץ סימן לי לעצור בצד, ליד תחנת הדלק עליה פינטזתי.

לא עזר הפנים הנפוחות והאדומות שלי, ההסבר שלי או עצם העובדה שעוד שניה אני מתעלף. השמוק רשם לי דוח על סך 100 שח. שילך לו לתרופות...

סיימנו את הצ'יטצ'ט הקטן שלנו. השמוק הלך לדרכו ואני לתחנת הדלק להתע=רענן על איזה משקה שעשוי סוכר עם קצת נוזלים. חייב את זה.

הנשימה חזרה. קפצתי שוב על האוכף ודיוושתי לכיוון יער ביריה.

בצל אחד המבנים באזור התעשיה של חצור הגלילית עצרתי קצת. חייב להשיב את הרוח. החום מעיק ומתיש.

אחרי מנוחה קלה המשכתי בדיווש מעלה. הוא קשה. איטי. מאמץ.

זה לא כביש זו עליה אחת גדולה!

איזו פאקינג עליה… התחילה תלול והלכה ונהייתה תלולה יותר.

כך במשך כמעט שעה וחצי (!) עד שהגעתי לביריה. הייתי חייב לדחוף עוד קצת המעלה כדי להכנס לישוב ולמלא מים שנגמרו לי. גם המאתיים מטרים האלו גמרו לי את הצורה. אין מה לעשות. מים, צריך. נכנסתי לחפש מים מצאתי ברז ליד גן הילדים. מים חמים, קיבינימט. אבל מים.

מילאתי מיכלים וגלשתי מהישוב בחזרה אל היער תוך שאני תר אחר מקום אפשרי לחניית לילה.

מצאתי מקום טוב, יחסית. לא רואים אותו מהדרך הראשית אך עדין יש דרך אחרת, פחות בשימוש, שעוברת לידו. פינת קק"ל קלאסית עם נוף משוגע.

משב קליל של רוח מזכיר לי שיש חיים אחרי העליה ויש סיכוי שאוכל לחזור לנשום בקרוב.

התבססתי לי במקום, ערכת קפה נשלפה, מדורה, אוהל. לילה. טוב.

בוקר קריר, ריח אורנים. איזה כיף.

אורז באיטיות את הפקעאלך ויוצא לדרך על שבילי קק"ל בחורצים את היער. השעה מוקדמת ואין נפש חיה ביער. עצרתי לבקר בעין נבוריה. שאון קרקורים החריש אזנים על רקע הדממה בסביבה. צפרדעים ירוקות בבריכת המעין מרכלות על הבוקר. כנראה היה אקשן רציני בלילה.

המשכתי דרך נבוריה היפה וממנה המשכתי עד שעליתי הכביש לכיוון צפון.

אין לי כח להתמודד עם החום הזה בשבילים המהבילים בשדות הקוצניים ולכן נבחרה האפשרות של כביש עד למתת. פעם אחת נראה איך נראה טיול מזוית ראיתו של בייק טורר.

הכביש שבחרתי גאוני. חוצה את רמת דלתון על שביל אופנים (לא מתוחזק) בואך ג'יש.

בישוב קניתי שתיה קלה, התרשמתי מהברדק התנועתי האופייני והמשכתי לכיוון סאסא ומשם בכביש הנופי אל מתת.

הכביש הנופי הסתים עבורי במתת. מכאן אל שביל שאמור להוריד אותי על הצלע הדרומית של מתת, לכיוון חורפיש.

עולה על השביל היורד. מתחיל טוב. השביל יורד מטה בגלישה מתעצמת ומקיף את ההר עליו יושב מתת.

בצומת ממנה השביל מתחיל לעלות, אני פונה ימינה, אל מה שנראה כמו שרידי שביל. הירידה יחסית חזקה והשביל הולך ונהיה מחורבת ממטר למטר. מחורץ, מבולדר, מלא בקוצים... כך כמה מאות מטרים עד שלא ניתן יותר להמשיך להתקדם. עד כדי כך גרוע.

אני מסתכל אחורה ומבין שאין מצב שאני עולה את כל הדרך למעלה. לא אפשרי, אין לי כח ואין לי חשק.

גדר התייל שמימיני מפרידה ביני לבין מה שנראה בין העצים במורד, כואדי. החלטתי שהאפשרות היחידה שלי היא לזרום עם גברת גרביטציה. מה כבר יכול להיות...

הוצאתי את הלדרמן, יצרתי לי מעבר בגדר ודרך הקוצים המחודדים והבולדרים משכתי את האופניים והציוד מתחת לגדר ובמורד.

המצב בעייתי. קיר סלע בגובה של שני מטרים מפריד ביני לבין הנחל שמתחתיי. נאלצתי להשאיר האופניים כדי לחפש דרך להמשיך במורד. משזו נמצאה, שלשלתי את האופניים עד למעבר סלעים קטן. מורד הנחל התברר כבלתי ניתן למעבר.

עכשיו כבר חם מאוד. האופניים שוקלות טונה. אחורה - אין מצב שאנ ייכל לחזור. נשארה רק אופציה אחת.

חציתי את הואדי ובמעלה הצלע הנגדית דחקתי בכידון. עולה במעדים מדודים, פעם מועד, פעם מתדרדר עם האדמה התכוכה. ככה חצי שעה בערך. למעלה אני כבר מזהה סוג של שביל צר. בששון מניף רגל ומתחיל בדיווש משובב נפש במעלה השבילון שהוציא אותי אל גבעה חשופה שממנה יכולתי לראתו את אלקוש והעמק המהביל שמולי.

על סיום חגיגת הרכיבה,בדיוק אחרי 5 דקות ומאה מטרים, הודיע הפנצ'ר בגלגל האחורי. כיף לי.

עכשיו אין לי צל, אין לי כח וחם לי.

שיזדיין הפנצ'ר. אני מנפח אויר ורוכב כל עוד אפשר, עד שאמצע מקום נורמלי להתעסק בחרא הזה.

ניפחתי והמשכתי. השביל נגמר בשער נעול. שלו כמו אצל יהודים, הדרוזים יודעים לבנות שער בלתי עביר. בחנתי את הסביבה וגיליתי שהכביש עליו אני רוכב נמצא מעל מטע זיתים שממנו אפשר להמשיך אל הישוב. אבל מה, בינינו מפריד הפרש גבהים של 3 מטרים שאותם אפשר לרדת רק בקפיצה מחומת הבטון. קשרתי את האופניים ושלשלתי אותם למטה. השאר כבר היה חתיכת עוגה.

ממטע הזיתים מצאתי שביל עפר שהפך לרחוב אספלט משובש שהפך לרחוב מסודר שהפך לכביש בינעירוני. לאחר 2-3 עצירות ניפוח הגעתי אל תחנת דלק. התחלתי מקרטיב ומשקה צונן. החלפתי פנימית והמשכתי בעליה הסיזיפית אל מעלות ואל השביל היורד אל נחל כזיב.

המורד לנחל כזיב (עין זיו) הוא דילמה. מצד אחד ירידות שמעיפות לך את הסכך (תרתי משמע) אך מצד שני שורפות את רפידות הבלמים באופניים ששוקלות טונה. איך יורדים ירידות ממושכות ותלולות? שאלה טובה.

בסוף המורד מתחילה החויה. נחל כזיב לא מאכזב ומספק בבת אחת חויה אירופית. ואדי צר שקירותיו תלולים, שביל שחוצה נחל עם מים צלולים. ריחות משכרים של תאנים, שיחים מים... חויה.

באחת החציות המדהימות של הנחל... שוב ד"ר פנצ'ר בא לביקור.

הפעם במיקום מושלם.

עוצר, עושה קפה, מנסה את ערכת התיקון החדשה. קטנטנה ולא דורשת דבק. כך לפחות בהצהרת היצרן. בדיעבד - בולשיט מיט בולשיט. לא מתאים לפנימיות עם ג'יפה.

בהמשך הדרך לאורך הנחל הרגשתי איך אני הולך ומאבד אויר. עצרתי עוד פעמיים שלוש להשלים PSI עד שלבסוף, באורח פלא, נפסקה הדליפה.

אחרי עין חרדלית המטונפת כבר לא נותר הרבה עד שהגעתי לכביש הגישה לעבדון. פניתי שמאלה, מערבה, אל כביש 70. שמאלה, דרומה על הכביש וחמישים מטרים אחר כך, ימינה, מערבה, אל דרך המטעים הרחבה (יש שער סגור אבל יש מעבר לאופניים).

רכיבה סיזיפית עד גשר הזיו ומכאן לחניון בננה ביץ'.

משום מה הייתי בטוח שיש כאן מתחם אוהלים או לפחות מותר להקים אוהל. לא ולא.

מה שכן, מצאתי כאן המבורגר מטורף ובירה קרה. התאים בול למצב הרעב והמצב רוח הטוב. התפנקתי לי מול השמיים המאדימים והים המוזהב. מוסיקת רקע לעניין. מושלם.

הכיף השכיח מעט את הדאגה למקום לינה.

איפה לעזאזל תוקעים פה אוהל באזור הזה.

מתחם הגלאמפינג בבננה ביץ'. פעם קראו לזה חושות

מקום לנטוע אוהל, לאורך חוף אכזיב, הוא בעייתי. אין מקום מסודר למעט בית ספר שדה וחניון לילה בחורשת אקליפטוסים מזוהמת שמהווה גם מקום מפגש לטיפוסים שלא ארצה לראות בלילה.

הנסיבות הביאו אותי ללינה שקטה על החוף, לא הרחק ממשפחה שבאה לעשות על האש בערב והתקפלה מאוחר יותר.

אין כמו לישון על חול ים. רכות ללא תחליף. המינוס היחיד בלישון מול הים הוא רעש הגלים. יכול לשגע אותי. דאגתי להתמקם במרחק בטחון מרחש הגלים.

הבוקר עלה. מעט ערפילי. בישלתי קפה ויצאתי לדרך. את ארוחת הבוהורים אעשה על

הטיילת של חומות עכו.

עד לעכו שביל לאורך קו המים. שביל מעניין ומגוון. מתחיל בדרך לאורך הלגונות של אכזיב, עובר בטיילת נהריה, שמעברה האחד ים, עצים וגינון מרשים ומעברו השני של השביל גדרות לבנות וגבוהות כמו של מחנה מעצר בקציעות. ממשיך בשביל חולי לכיוון שבי ציון וממנו לחוץ בוסתן הגליל הבתולי והופ... עכו.

העיר הכי א-נומלית בעולם. בעצם אולי מתחרה על התואר עם טבריה.

עיר עם היסטוריה מפוארת, מבנים עתיקים ומרשימים, סמטאות ציוריות וחומות שמתנשקות עם הים. לצד זה, רחובות מלוכלכים, מצחינים מריח ביוב, לכלוך שמתגולל בכל פינה... תחזוקה ירודה של מבנים. פשוט גועל.

בעכו עצרתי לארוחה טובה עם נוף שווה. כיף. אושר אמיתי.

מעכו בדרכים עירוניות אל הקריות וחיפה. הסתבכות קלה בכניסה הביאה אותי למצוא את עצמי מתחרה בכביש המהיר עם מכוניות שמגיחות מאחורי במהירויות תלת ספרתיות.

נתתי לכולן בראש מרוב פחד, עד שמצאתי היכן לברוח מהדבר הזה.

מחיפה יצאתי על שביל האופנים שמתחיל ברכבל ('הביצים של גוראל') ועובר בשקמונה ואחרי חוף הסטודנטים הופך לדרך עפר באיכות משתנה אבל בכל מקרה לא דורשת כמעט הליכה רגלית. הנוף הכללי הוא רכס כוכר עם שברי כורכר כמצע. חופים לא מוסדרים, פראיים עם פה ושם מתרחצים ומטיילים.