כמו נבטי

שבוע שאני מחפש איך אני יוצא לרכיבה ארוכה עם לילה בלי צורך בהקפצות. חיפשתי מקום שלא חרשתי מדי. מקום מעניין. ירגש אותי.

ימים הפכתי במפות עד שבערב יום רביעי זה הגיע! מעבדת (תחנת הדלק) אל מכתש רמון (לינה) וחזרה.

על המעגל הזה אוכל לבדוק כמה שבילים שלא רכבתי בהם בכלל או לפחות מזמן. מסלול שאמור להיות לא קשה ויאפשר לי, למרות היום הקצר, לקחת את הזמן, לצלם ולחקור.

יום שישי 7 בבוקר. חנית תחנת הדלק עבדת.

חצי שעה של הרכבת האופניים ויאללה, לדרך.

הטמפרטורה הפתיעה. הייתי בטוח שיהיה קר בהרבה ולמרות שהאוטו הראה שבחוץ 11 מעלות, לא הרגיש לי ככה. אולי זה גיל המעבר.

יצאתי על שביל ישראל לאופניים כאשר היעד הוא לעלות על נתיב דרך הבשמים הנבטית ועליה, דרך מעלה מחמל ומעלה נוח, אל לב מכתש רמון.

המסלול מוכר לי. עשיתי אותו פעם עם הרבה פחות משקל ואופניים יולתר קרביות. הפעם אני שבלול. כל הבית על הגב ומתמרח על השביל.

מנחל חרץ אני עולה צפונה אל אחד הערוצונים ואיתו, על גבי שביל, אל הרמה שמעל. השביל חובר אל דרך הבשמים העתיקה במחברת בין עבדת לבין מזרח הארץ. הדרך בולטת היטב בשטח, האויר קריר והשמש מחייכת. מושלם.

תוך כדי דיווש בשקט הפסטורלי הזה, החלטתי לדבוק לתוואי הדרך ויהי מה, עד שהיא תיעלם. פעם אחת אלמד את התוואי האמיתי בלי לנטוש אותו. הדרך אמורה להיות קלה, מבחינה טופוגרפית, הרי עליה חלפו מאות שיירות גמלים עמוסות.

על רמת נפחא, הקילומטרים הראשונים אכן ברורים והדרך ברורה. מדי פעם שביל חוצה אותה או רץ במקביל אליה. אני דבק בתוואי.

תוואי דרך הבשמים ואבני מיל רומים

מנקודה מסוימת התוואי מתחיל להיות מאוד לא ברור ורק אחרי בדיקת מעמיקה אני מצליח לזהות את שרידי שולי הדרך. אבני מיל מסייעות במשימה וגם הפעלת שיקול דעת וכניסה לראש אל נבטי בהחלט מסייעת.

כך הדרך רצה עד המפגש עם השביל המסומן שחור שיורד עם נחל עקב. כאן התוואי מתמזג עם השביל אך נוטש אותו לאפיק שקל לפספס. על האפיק הזה אני עולה אל קו הרכס ולא על השביל המסומן שמיד יהפוך למעלה. לאחר השלמת הטיפוס (הקל יחסית בתוואי זה) אל קו הרכס מתגלה דרך מרהיבה. דרך כאילו על פסגת העולם. הכל נשקף כמו ממבט על. מצלעות המכתש הגדול מצפון וערוצו העמוק של נחל גרפון מדרום עוצרי נשימה. מעוררי השראה. מרחוק, לכיוון מזרח, כבר קל לזהות את המשך הדרך שתהיה מעל צינור קצ"אא. תוואי רכבת הרים של מעלות קצרים ועבים מלווים במורדות תלולים.

חניון הלילה חווה הפתיע לרעה. משטח החניון זרוע שרידי מדורות ובצמוד לכל סלע רענן ערימת מנה חמה עטופה בנייר טואלט או מגבונים. גם בקבוקים ושאריות ניילון של מארגי מים לא חסרים כאן. מבאס שמטיילים שהגיעו לכאן לא טרחו לשמור על הנופים שהם עצמם כל כך מעריצים ואליהם התאמצו להגיע.

מהחניון מורד תלול ומדורדר מוריד אותי מהאופניים. לא לוקח סיכונים כשאני לבד. השיפוע התלול, אורך המדרון ומשקל האופניים הם שילוב בדוק לשחיקה מואצת של הבלמים וחימום שלהם. עדיך לרדת רגלית לא קרה כלום.

בתחתית המעלה, נחל חווה. בין הרתמים הגבוהים מצאתי צל לארוחת בוקר מאוחרת.

שקט מחריש שורר כאן.

מהנחל מתחיל מעלה ארוך על דאבל תלול, לאורך ציר הקו צינור הנפט (קצא"א) עם תוואי שמזכיר רכבת הרים. מעלות תלולים מלווים במורדות בהתאם. השביל יסתיים במעלה מחמל שבאחת צונח אל קרקעית מכתש רמון.

בחנתי מעקף קצר שהסתבר כעביר למחצה עקב פגעי שטפונות והחזיר אותי אל דרך ציר הנפט. דיווש מתיש וארוך מאחוריי וכעת אני פונה אל שביל ישראל לאופניים שיוביל אותי אל מעלה נוח. רעש ג'יפים כבר מתחיל להדהד וקבוצות ג'יפים וטרקטורונים חולפים על פני מדי פעם. אני מתקרב אל המכתש הסואן.

ראש מעלה נוח לא מאכזב. הנוף כאן תמיד מרהיב. הרוח הקרירה קיצרה לי את השהות. גלשתי עם שביל הג'יפים לכיוון חניון הלילה. תחילה חניון הלילה 'בארות' שלא הפתיע והיה מאוכלס לעייפה. תדלקתי בקבוקי מים והמשכתי לחניון האהוב עלי - נחל גוונים. עוד 5 עליות רצחניות לאורך ציר קצא"א וזהו. נחתתי בסהרון מושלם שחניון.

עכשיו המשימה לאתר עצים למדורה כי הקור בלילה הולך להיות מקפיא.

מצאתי כמה זרדים ורצה הגורל, גם ערימה של גזעים שמישהו שכח. עם רדת החשיכה, הבערתי את האש, הוצאתי פק"ל סתלבט (רמקול, פיצוחים ובירות) ונרדמתי מול המדורה.

עם הנץ החמה (+כמה שעות) ארזתי את הבאסטה ועל השביל שלאורך נחל גוונים רכבתי אל הכביש. עם הכביש גלשתי אל מעלה העצמאות ואיתו העפלתי למצפה רמון. חציתי את העיירה לכיוון מצפה הכוכבים ומהכניסה לחוות האלפקות עליתי על תוואישביל ישראל לאופניים, לכיוון צפון.

השביל עושה סיבוב מדרום למצפה רמון ומתרחק ממנה בהדרגתיות עד שמתיישר מול בה"ד 1. השביל אמנם מתחיל בטיפוס לא קל עבור מי שעלה היום את מעלה העצמאות אך מפצה בגלישה ארוכה אל ערבות בה"ד 1.

מכאן אני בכיוון ההפוך של סימון השביל וההתמצאות לא תמיד קלה, אך אפשרית. זה הכיוון החביב של השביל (מדרום לצפון) וסיום מרגיע ורגוע למסע הקצר שהשלמתי.