הורדוס - מהמלון לארמון, ביום.

נגמר הסגר, גם הגשם הלך ועוד מעט גם החורף יפנה מקום לאביב. כבר שבוע שאני מגרד בראש, באזור בלוטת השטח, כדי שאולי יבוא איזה רעיון יצירתי למסע קצר.

מסתכל על המפות, הן מסתכלות עליי ולא קורה כלום.

כלום??? בינגו!

חשבת 'כלום' חשבת 'יממלח'!

הנה אזור שלא רכבתי בו עדיין, לא שמעתי עליו סיפורי רכיבה ומהכרותי איתו, הוא חייב להפתיע.

עבר בערך עוד יום כדי לתפור את ה'איך', ה'מה' וה'מתי' ואז זה פשוט קפץ לי מן המפה!

אטפס צפונה, מנווה זוהר, לאורך החופים המוזהבים של המלונות והטיילת המקסימה עד לשון היבשה שחוצצת בין החלק הצפוני והדרומי של האגם/בריכה. משם אתחיל לסגור מעגל וארכב על המקטע הנרכב ביותר של שביל ישראל לאופניים. את הזריקה האנכית שבין נקודת הסיום של היום הראשון לנקודת ההתחלה של היום השני אשלים בעזרת הרכבל שעולה למצדה, כמו באירופה...

וואו, וואו, וואו, לא הרגשתי התרגשות כזו מאז שהתעוררתי לפני כמה ימים ונזכרתי שאני לא צריך לעשות בגרות!

למחרת היום, 8 אפס אפס (ועוד כמה דקות). החניתי את הרכב בנווה זוהר. שעה התארגנות והיידה, יצאתי ברכיבה צפונה, אל מול פני הרוח השורקת, במזג אויר קריר ובהיר.

תחילת הדרך מלחכת את מי המלח של בריכה 5 שנראית, מכאן ועד אחרי המלונות כמו מחצבת ענק מוצפת מים. אבל קיטורים לא עכשיו. לא מתאים. אם אני לא אשתוק אני אוציא אותי מהחאבורה.

הדרך על החוף הופכת לשביל אופניים מעט אחרי המפגש עם הכביש שיורד מכביש 90 אל מלונות עין בוקק. אמנם יש שביל אופניים מסודר לכל האורך אבל זה לא כמו לרכב קרוב לחוף ולהנות מהמראות שמימין. השביל (לא יעודי לאופניים) מחבר בין כל חופי הרחצה המדהימים שהוסדרו במאמץ רב. יש מי שתיה לכל האורך, שמשיות ומקלחות. החול הזהוב (יבוא מחו"לאזור) על רקע המים הכחולים והרי ירדן הסגולים מספקים אינספור נקודות וזויות צילום קיטשיות אך יחד עם זאת - מדהימות.

מרבית החופים נטושים בעונה הזו. מזג האויר הקריר לא מושך לכאן יותר מדי מתרחצים וחוץ מכמה מזרח אירופאים כרסתנים ואנוכי (הכרסתן), הכל נטוש.

שלווה יורדת עלי. אני נזכר שלמדתי פעם שהרוגע והשלווה שיורדת על המבקרים לחופי הימה היא לא רק עניין פסיכולוגי אלא בעיקר השפעתם של אדי הברום שעולים מן המים.

אם אלו אדי הברום, האויר היבש, המצוק האדור שמציץ בין השמשיות ממערב, לא יודע. יש אויר-חופש מרומם נפש ברכיבה הזו.

רכיבת החופים המוסדרים מסתיימת בסוף מתחם המלונות וממנה נמתח שביל אופניים מדהים לאורך החוף, בואכה שער הכניסה לתחנת שאיבה P5 שגם מציינת את גבולה הצפוני של בריכה 5. מכאן לשון היבשה ממשיכה צפונה עד שתסתיים בגדתו הדרומית של אגם ים המלח האמיתי.

כאן מתחילה חווית הגילוי. עליתי על שביל מהודק שעל הגדה המערבית של תעלת המים הראשית שמחברת את ים המלח עם בריכות האידוי הדרומיות של מפעלי ים המלח. המים הללו יחזרו צפונה עד לבריכה 5 כשבדרך ישקיעו את מה שמתבקש מהם להשקיע.

הדרך הולכת ומתרחקת מכביש 90 והשקט משתלט. השביל הרחב והמהודק מאפשר להשתחרר מהמחויבות של מבטים קדימה ולהנות מהנוף שזזה לו לאיטו מימין ומשמאל.

משמאלי שלוליות רחבות שנאגמו לצד הסוללה שאני רוכב עליה ומהאדמתם הלחה עולה ירק. תלאי צבע מוגזמים על רקע האדמה החיוורת.

מימיני מי טורקיז זורמים בין שולי מלח שבור.

מתחתית אדמה מתפצפצת בדיוק בצליל שאני חולה עליו…

אין על המקום הזה.

ככל שנוקפים הקילומטרים התגבשה בי ההחלטה לבקר ב"נהר הסודי". הנהר הסודי התפרסם לפני כשנה כ'גילוי' מרעיש ובעקבותיו שטף זרם סקרנים את המקום. מדובר בתעלת ניקוז שמובילה מי שטיפה ממפעלי ים המלח בחזרה לאגן הצפוני. ספיקת המים כל כך משמעותית עד כי הזרימה נראית כמו נהר. כדי להגיע אל הנהר צריך לחצות את תעלת המים. הגשר הראשון, שמעביר מי שטפונות וגם כלי רכב בשעת חירום, חסום בגדר דוקרנית משני עבריו. המשכתי אל המעבר הבא.

בדרך הצטרפה חברה חדשה לדרך - מצדה. מבט מזוית וממרחק שלא הכרתי שוב הדגישו את מדהימותה.

הגעתי למעבר. גשר בטון רחב ידיים שמתהדר בגובה של 390 מטר מתחת לפני הים. אני מניח שהוא הגשר הנמוך בעולם. לא בדוק אבל רומנטי מספיק כדי להכתירו ככזה.

הגשר הנמוך בעולם

מהגשר נמתחת דרך עפר מקבילה לתעלת המים ומעבר לה משטח עצום ורחב ידיים היה פעם קרקעיתו של אגם ים המלח לפני שהתייבש והתכווץ.

בין ה'נהר' לשביל משתרע מישור רחב של קרקע רכה שחשודה במוקשים ובולענים תת קרקעיים שרק מחכים לראות את השמש.

לא נתקלתי בשילוט שאוסר כניסה ולכן החלטתי להתקדם על עקבות וסימנים שהותירו אחרים לפני.

עם אופניים במשקל של קצת יותר משלושים קילו התחלתי לצעוד לכיוון מזרח. דחיפה איטית ומתישה של 40 דקות הציבה אותי על אדמת מאדים!

זה המשפט שמלמלתי לעצמי מרוב התרגשות.

מצוקי חוואר וגבס נמוכים טבולים למחצה בחוליות בצבע חום צהבהב, מישורי אדמה משובצת סדקי התייבשות ולקינוח, הנהר הסודי. ערוץ מים שחורים וגועשים בריח גופרית חריף מתפתל כמה עשרות מטרים מתחתי.

הדרך חזרה היתה מתישה לא פחות. הגעתי בחזרה אל הגשר במצב almost done.

בצילו של קיר הגשר פרסתי מזרון, פתחתי את כסא הפלא והכרזתי על הפסקת צהרים.

אחרי שנ"צ קצר אספתי את הפקעלאעך ועברתי לעשות check in בחניון הלילה בחווארי מצדה (חניון מצדה מזרח).

המקום מציע משטח מהודק, עם מבחר ספוטים להתמקם בהם. מצאתי לי את המיקום שעם התצפית הרחבה ביותר ועם זאת הנסתרת ביותר.

השמש עדיין בשמיים ונראה שיש לה עוד שעה וקצת שם. החלטתי לנצל את האור הרך לסיבוב בחווארים שבשעת ערביים זו ובתנאי התאורה הרכה מבליטים את לובן קירות החוואר שמעוטרים בפסים עדינים על כל הספקטור החום.

בוקר היום השני לרכיבה תמיד מתחיל טוב יותר מקודמו. העייפות שאיתה הלכתי לישון התפוגגה וההתרגשת לקראת היום החדש מילאה את הרזרבות.

התארגנות קצרה ואני בדרכי אל הרכבל (שהוזמן מראש) שיקח אותי אל ראש המצדה.

הגעתי למרכז המקרים המטופח ותוך דקות מצאתי את עצמי בתוך רכבל פרטי עולה למעלה.

על המצדה אויר קריר ויבש ממלא לי את הריאות במדבר. לקחתי שאיפה ארוכה והוף, כמו דג אבו נפחא, מתפוצץ לי החיוך החוצה.

יאללה. אני מוכן ליום מופלא.

באתר עצמו הרכיבה אסורה וממילא, למה למהר? אתר כל כל יפה ונוף כל כך מרהיב... עדיף שכך.

חציתי את האתר מערבה ועם הסוללה הרומית ירדתי מטה, לאט לאט. כל הדרך למטה לא יכולת שלא לחשוב עד כמה הסוללה הזו היא סמל לשנאה העמוקה ליהודים שכן כמה שנים, כמה מוטיבציה וכמה עיקשות נדרשו כדי לצור על המצדה ולבנות את הסוללה, רק כדי למגר קומץ יהודים שנמלטו והתבודדו על ההר. וואו!

רק לחשוב על כל היבטי הלוגיסטיקה שנועדה לשרת את המוטיבציה הזו… כמה מים ואוכל היה צריך לשנע ממרחקים כדי להחזיק את הצבא הצר? איזה חום היו צריכים לסבול במשך כ- 3 שנים? פעמיים וואו!

הגעתי למרגלות הסוללה. מכאן, ברכיבה, דרך חניון הלילה 'מצדה מערב' טיפסתי בחזרה לגובה המצדה עד להתחברות עם שביל ישראל לאופניים. תחילתה של רכיבה זורמת ומופלאה לאורך השביל שנבנה ברוב כישרון ותכנון.

ההקשעה והמחשבה ניכרת בכל פניה, בכל חצית ערוץ ובעיקר, במעלות הרבים שלאורך השביל שנכבשים כמעט ללא מאמץ באמצעות אינספור עקלתונים מחושבים.

שביל מדברי גרידא. חם, צל-לס. חלפתי וחלפו על פניי חבורת רוכבים נחמדה מהצפון. פעם בשנה הם כובשים את המדבר בטיול לכמה ימים והפעם המקטע הזה זכה לביקורם. גם אני הרווחתי.

חברה נעימה של רוכבים בני גילי, פחות או יותר שהציעו סמול טוק, קפה ותה טעימים.

הכי טוב שיש.

במהלך הזרימה המרגיעה חלפו על פניי עוד שתיים שלוש חבורות שאצו להם על השביל תוך שהם מפספסים לא מעט נקודת תצפית יפות. הדבר הביא אותי לתהות, האם לבחור לרכב בסינגל הוא באמת הדבר הנכון עבורי בסביבה מעניינת כל כך? הרכיבה בסינגל גונבת את רוב תשומת הלב ומסיטה את הקשב מהמראות שסביבי, מהצמחים, מבעלי החיים.

אולי עדיף לי שבטיולי מסע מעין אלה אבחר דווקא בשבילים הרחבים ולנצל את הסינגלים רק אם הם משרתים כלכלת כוח או מזמנים גישה לנקודה מעניינת?

אין לי תשובה. זה מורכב מדי לעכשיו… נשאיר את זה לבירה בערב.

לפתע, 'קנאק' חזק ואיתו פידול 'על ריק' עצרו את החוויה והמחשבות באחת.

נשבר מעביר ההילוכים האחורי.

פאק!

שעה של נסיונות להמרת האופניים לסינגל-ספיד הסתיימה בכישלון ומצאתי את עצמי דוחף את האופניים. החלטתי לקצר את המסע ולרדת את מעלה יאיר, שנמצא כ- 6 ק"מ ממני, לכיוון מלונות עין בוקק.

קרוב לשעתיים דחפתי בשבילים וגלשתי במורדות את השלושים ומשהו קילוגרמים האלו עד שהגעתי לנחלה. חניון הלילה שבצפון רצועת המלונות של עין בוקק.

הירח מתחיל לעלות מעל הרי ירדן. גוון המים משתנה לאדמדם והשקט מתחיל לרדת. אני פותח לי את הבירה שפינטזתי עליה, קצת בוטנים ורגל על רגל מול מי האגם.

כמו שיכולתי להניח, הרוגע והשקט האלה לא יכולים להמשך יותר מדי זמן כשאתה לא באמצע המדבר. עד מהירה התחילה "טיילת" של אורחים לרגע שקפצו להתפעל מהמים, המלח והשקט. השלווה התחלפה למשהו שמזכיר יותר חגיגות יום העצמאות. חבורות-חבורות של בני דודינו, על נרגילותיהם ורמקוליהם באו והלכו וכך חבורה החליפה חבורה עד 3 לפנות בוקר. אבל אם אקח את החיובי בכל זה, הרי שבפעם הראשונה חויתי ניסיון גניבה של האופניים שלי ב- LIVE. ממש לפני, כשהן קשורים לעץ במרחק של מטר אחד ממני. פשוט לא יאמן. או אולי כן?

את מעט השעות שנותרו העברתי בשינה רדודה. בבוקר ארזתי את עצמי וגלשתי עם האופניים, א-לה- סקייטבורד, לרכב שחיכה בסבלנות בנווה זוהר.

את החויה עצמה הוידיאו ינסה להעביר...