בקעת צחיחה ונחל חמדה

הגעתי למסקנה שהמדבר שאני הכי אוהב, הכי מעניין אותי, הכי מרתק ומרגש, הוא כל מה שבין צומת הערבה לקטורה ובעיקר משולש פארן-עשת-צחיחה.  תמיד כשאני מדמיין מדבר, זה האזור שקופץ לי לראש. בדקתי במספרים ואכן, רוב המסעות והטיולי שלי הם באזור הזה. וכרגיל, כמו לפני כמעט כל יומולדת בשנים האחרונות, אני מוצא את עצמי שוב באותו תא שטח. 

ערב קודם ירדתי לערבה, אל חניון ברק. עושה כניסה הדרגתית לאוירה.

בבוקר, בחנית האורחים שבמרכז המושב מצאתי מקום מוצל. התלבשתי, הלבשתי את האופניים, הנפת רגל מעל האוכף והופ… הפדל הראשון. הפדל המרגש ביותר בכל מסע. 

דרך השער האחורי (עובדים שם עכשיו על חפיר גדול) יצאתי וממנו עליתי על השביל שעולה בזהירות את מעלה עשת. מעלה קצר שמתחיל חזק ומתחזק עוד יותר ככל שמתקדמים. מזל שהוא לא ארוך מדי. בדרך פוגש רוכב מקומי שעולה ויורד אינספור פעמים את המעלה בחשמלוקו, בנסיון להעלות דופק. 

את המעלה הזה קשה לנצח ברכיבה על אופני מסע. גם באופנים רגילות זה אתגר לא פשוט. את מחצית המעלה דחפתי את הבהמה.

בסוף המעלה מחכה גלישה. שוב מניף את הרגל מעל האוכף ומתחיל בגלישה אל הבקעה. לא עברו כמה עשרות מטרים והחיוך ירד. גיליתי שהצמיג מאבד אויר. החלטתי לנפח ולתת לחומר בפנימית לעשות את העבודה ואכן, ניפוח קצר ונראה שלחץ האויר נשמר. 

עכשיו בדאיה רכה לכיון דרום מערב, לאורך נחל שברים. רוח בפנים, רבדות עשת מימין וגבעות מנוחה משמאל…האופניים מרחפות בעדינות על המצע המהודק. מושלם.

בכביש 13 (מנוחה-ציחור) עליתי על האספלט ומשכתי מערבה. הכביש נטוש. אוירת יום כיפור/ שבת בבוקר של הדרום (רק בארשבני-ערדניק לשעבר, יבין זאת). במחנה צבאי אירעי אני משלים קצת מים (אף אחד לא רואה אף אחד לא שואל שאלות…) וממשיך לכיוון צומת ציחור.

נחל צחיחה

מעט צפונית לצומת ציחור זיהיתי את השביל. בהתרגשות גלשתי אל השטח הבוהק. פני דרומה אל שבילים שטרם הכרתי.

תוואי השטח גבעי והשביל מתפתל בין גבעות נמוכות, מעוגלות, בנויות שכבות קרטון בוהק שעליהן מונחת בשכבת חמאדה בוהקת, כאילו מישהו גרד עם פומפיה שברי צור בצבעי חום אדום יין.  

אני מבחין בעדויות לקרבות שהיו כאן בלילה בין שועלים למכרסמים, ממש כאן על השביל. 

החיבור עם ציר הנפט (סמ"ש  שביל ישראל) הוא בעצם פרצה של סוללת עפר ארוכה שנמתחת מעברו המזרחי של כל הציר. חציתי את הציר וממשיך ישר אל ערוץ הנחל שמוביל במעלה מתון, אל עבר שדרת עמודי חשמל מכוערת.

השמש מתחילה לצאת מהשמיכות שעטפו אותה מהבוקר והקרקע מקרינה ישר לפרצוף. 

העליה בשביל מביאה אותי אל קו פרשת מים שלאורכה נפרש קו המתח הגבוה. מכאן מתגלה בקעה צרה וארוכה שמזכירה במקצת את תלם עשת ואכן, אחרי עיון במפה גיליתי שבאמת קוראים לרכס 'תלם ציחור'. בום. 

זהו רכס מדהים של מצלעות זקורות שלא מניחות לעין. אני לא מפסיק להתפעל. נוף "בראשיתי" מדהים, עמוק. ללא מטיילים או טינופת. 

באחד הערוצונים עובר שביל מטה אל הבקעה. הערוץ הוא למעשה אחד הערוצים הראשוניים שמתחילים לנקז את אגן הניקוז המקומי, אל נחל 'סטרייק' קלאסי. נחל ללא שם שהחלטתי לקרוא לו 'נחל צחיחה', על שם הבקעה והגבעות שמדרום ממזרח לו. 

 מזג האויר מדהים. טיפה רוחי. שם למטה בבקעה כבר יותר חם. הרוח יותר חלשה וקצב גמיעת המים עולה ביחס ישר.

הצבי

החום הולך וגובר ואני מוצא עצמי מעלה את תדירות העצירות בצל לצורך התקררות. באחת הגלישות בצילה של שיטה גדולה פגשתי, אף אל אף, צבי. הוא הרים ראש ובמבט תמוה לטש בי זוג עיניים בוחנות. אחרי שהבין שאני מופתע כמוהו, הפעיל את הפרופלור הזעיר שמותקן לו מאחור ושייט באיטיות למרחק ביטחון. כנראה שהנוכחות שלי ממש לא הטרידה אותו. הוא המשיך לנשנש חתיכת שיח פה, פיסת ענף שם, קצת רחרח, קצת 'סימן' והמשיך לשוטט במרחק כלום ממני. 

הודיתי לו והודיתי על והזכות להיות חלק מהרגע והמשכתי הלאה, לכיוון אפיק הנחל שיעלה אותי אל מערב רמת אוביל.

הפרא המופתע

אני במעלה נחל רחב שמתחבר לציחור. אדמת סחף מחורצת מעל מצע סלעי קירטון וגיר. נוף קירח. חמאדה. כתמים ירוקים של שיחי רותם, יפרוק ואחרים שמסמנים את תוואי אפיק הנחלים, שבקרקעיתן אצרו מים.

ממישור הופך הנוף לגבעי. אני רוכב באפיק הנחל, מתחת לקו המישור, העיניים בגובה המישור. זוית מדהימה.

לפתע, בפיתול הדרך, אני מבחין בפרא מדהים. הוא מסב מבטו אלי. תוהה מה זו החבילה המקרקשת הזו שהגיחה משומקום. אבל הוא, שבקיא בחוקי הטבע, יודע שמי שעוצר לחשוב הופך לארוחה, תפס רגלים וטס מהמקום אל מעבר לקו הרכס.

המפלים

השמש קופחת והרוח דממה. עכשיו כבר הכל בוהק והחום מקרין מהקרקע ישר לפנים. למזלי מסתיים המקטע בזוג מפלים מדהים שגודע את הדרך באחת ומספק שלל נקודת צל לנוח בהן.

הבנתי שמכאן אין המשך לדרך עם האופניים ולכן החלטתי לנצל את יתרונות המקום והמבוי הסתום כדי לנוח, ולאכול צהרים, לא לפני שיצאתי לסיור רגלי כדי להבין כיצד להמשיך. כך אני נוהג תמיד כשאין ודאות לגבי ההמשך. אני כבר מכיר את עצמי ובחום כבד אני לא חושב צלול. לכן, כדאי שאצא לאסוף מודיעין ואעבד אותו בארוחת צהרים.

במהלך הסיור, עליתי במפל היחיד שניתן לעלות בו, מבין השלושה. בראשו יצא לי 'וואו' לעומת המראה שנגלה. 

המשכתי לסייר על שפת הנחל המבותר עד שאירתי נקודת יציאה מהבתרון אל המישור שעליו אוכל להמשיך בדרך. אמנם מעלה אגרסיבי, על טאלוס פריך ותלול, אבל הוא יחיד שקיים. לא באתי לבלות.

אחרי ארוחת הצהרים חזרתי אל מעלה המוצא שבחרתי. מאמץ קצר וממוקד הביא אותי לפלאטו שמעל הנחל. מכאן הדרך נוחה. שבילי פראים מהודקים העלו אותי הלאה אל הרמה. רוח נגדית, חום ועייפות כללית התחילו להיות מורגשים. הקושי בהחלט עלה.

בשיא הגובה חברו שבילי הראמים אל שביל ג'יפים והוא חבר אל רשת שבילים שנתגלתה בהמשך שהובילה אל "הוילה" שעל ציר החביות. הציר הזה אף פעם לא מאכזב. הוא תמיד מייאש לרכיבה ונהיגה. ציר ארוך, מונוטוני, לרוב רוחי ותמיד בוהק בשמש. 

ברכיבה מייאשת, אם כי לא ארוכה מדי, הגעתי לחניון נחל פארן.

הכוונה הראשונית למצוא מקום מסתור ולהקים קמפינג נסתר חלפה לה. הייתי כל כך עייף שויתרתי על הרעיון והחלטתי לעצור בחניון פארן. חניון שבמצב פכחות לעולם לא הייתי בוחר בו (רועש, מאובק, המוני).

מילאתי את בקבוקי המים בברז הידוע שעל גדר מתקן מקורות ועברתי לחלקו המרוחק של החניון. בחלק המזרחי שמשקיף על מעלה פארן והכביש שחצוב בו.

פרסתי את המחצלת והתמקמתי לאכול. הרוח התחזקה ולכן החלטתי להקים את האוהל שישמש לי כמסתור מהרוח. שכן חדש הגיע ופרס אוהל לא רחוק ממני. איעד הבדואי. הגיע עם סוזוקי ג'יפ, פרס אוהל וכסא והתיישב לבהות בנוף. 

לאחר כמה דקות הגיע להגיד שלום. להכיר את השכן. דיברנו קצת ותוך כדי שיחה, לא השגחתי והאוהל התעופף ברוח. דלקתי אחריו ואחרי כמה עשרות מטרים הצלחתי לשים עליו יד. לשמחתי איעד תפס את המחצלת שגם היא ניסתה לנצל את הרגע ולברוח אל המדבר הגדול. 

בערב, כצפוי, חויתי טראומת הקמת רעש ותאורה…חוסר התחשבות של הישראלים המטיילים. וכמו כל חרא, כשהוא מגיע, הוא מגיע בערימות. נאלצתי להשתמש בפתרון המקובל והצמדתי את הרמקול שהבאתי קרוב לאוזן. נרדמתי לצלילי מוסיקת יוגה.

בוקר.

התעוררתי בסתלבט. הכל רגוע ואני לא ממהר. תכניות גדולות - אין. התיישבתי על המפה ולאחר שבחנתי את החשק/ כח/ כוונות, החלטתי שאצא לחצות את אזור מישורי חיון ובקעת צחיחה. אזור שלמעט פעם אחת, עם אופנועים, מעולם לא הייתי בו. 

זה הזמן לערוך היכרות.

מהחניון אל על נחל פארן המוכר והאהוב. לאורך הדרך אני מזהה קטעים שהכרתי את מראם מיד אחרי שטפונות. מחייך לעצמי. מאוהב במקום. הטבע בבוקר מריח חזק. האבק מריח, שיחי המלוח מדיפים ריח, עצי האשל, הסלעים. שיחי צלף רעננים פורחים עכשיו במלוא הכח. זיהיתי שנים כאלה על קיר קרטוני בצד הנחל. ניגשתי לצלם ולפתע הכה בי ריח חזק ומשכר… ריח הצלף. מעולם לא ידעתי שיש לו ריח מדהים שכזה. מתקתק ועדין. לא הפסקתי להתלהב. לא יכולתי להתנתק מהמקום. מילאתי את הריאות בריח המדהים הזה וחשבתי לעצמי, כמה חבל שאי אפשר לקחת קצת בשקית הביתה.

מכאן הדרך מדשדשת בחצץ. בזכות הצמיגים הרחבים הצלחתי להתקדם בו כמעט בלי מאמץ. קצת לפני המפער זיהיתי משמאלי המראה אנכית. עיט גמדי בהיר שקפץ ממצוק סמוך ותוך דקות עלה בחוגה מעגלית, על גבי טרמיקה והתרחק מעלי.  

בהמשך חלפתי על פני חניון הלילה במפגש הפארן-ציחור. גי'פאים ארזו את הבסטה. 

על נחל ציחור לכיוון דרום הדרך זורמת במהירות וכצפוי תנועת המטיילים הרכובים הולכת וגדלה.

הגעתי לחניון הלילה בנחל ציחור. החניון עבר שיקום וכעת יש בו סהרונים רבים ואפילו מים לשתיה. הקרבה לכביש לא עושה לו טוב. הזוהמה פושה בכל פינה.

סמוך לחניון עולה ערוץ שנראה לי מעניין. משום שזמני בידי, החלטתי לחקור אותו מעט. התקדמתי במעלה ואכן, ואדי יפה, ללא מוצא. התוואי הביא אותי עד מתחת לקו המתח הגבוה. מכאן ניכרת היתה האשפה סביב. על השיחים, בתוכם ובסביבתם. החלטתי להמשיך לעקוב אחר נחיל הזוהמה במעלה הנחל עד שהגעתי לפינת חמד שהתגלתה לערביי (השקיות נשאו כיתוב בערבית) האזור והפכה למפגע סביבתי. 

לא יכולתי לעזוב את המקום כך. את השעה הבאה הקדשתי לאיסוף הפסולת. משום שלא היתה כל אפשרות  לסחוב את הכמות הזו איתי החוצה, חפרתי בור והעליתי באש את הכל. הפלסטיקה הפכה לגוש קטן ושחור. עכשיו הכל בסדר. ממשיכים.

מנחל ציחור עולה שביל שמסומן כשביל ישראל, לכיוון דרום. השמש מתחילה להרביץ על השביל הבוהק ומתחיל להיות כבר חם. אחרי כברת דרך, על ציר הנפט, חתכתי מזרחה אל עבר מישור חיון  ששנים רבות אני מפנטז על רכיבה בחמאדה וחרוצי קרטון בוהקים שמאפיינים אותו כל כך.

מישור חיון

מצאתי מקום נוח לעבור מעל סוללת העפר שמלווה את הדרך משמאל וגלשתי אל ערוצון רדוד. גלישה מתונה במורד… חיוך עולה על הפנים. קצת לפני הכביש מקבץ צמחיה ירוק. ציפור קטנה עובדת קשה. אירחתי לה חברה לכמה דקות והמשכתי הלאה. 

חציתי את כביש 40 ישר אל שדתו הפודרה של שטחי האש. תוך פידול מאומץ ,בתוואי לא-תוואי הטחוח, הגעתי אל ציר העפר הראשי שחוצה את הבקעה. על הציר משכתי מזרחה. האויר חם. טיפת צל אין באופק. מישורים קשוחים. אחרי קילומטרים לא מבוטלים פגשתי עץ שיטה רחב. סימני הקרקע מעידים על עוברי הדרך הרבים שנהנים מהצל הנדיר הזה כאן.  

הצטננתי מעט, רעננתי את התחת והמשכתי צפונה. 

אחרי רכיבה של כשעתיים הגעתי אל הטנק, שרידי הבסיס והמזבלה שהשאיר הצבא, צמוד לכביש מנוחה-ציחור. קצת צילומים עם הנבלה המשורינת ועל הכביש, דרך הפונדק של כושי (ובקבוק נקטר מרענן) בחזרה אל פארן.

סיכום הפלא, כאן: