בחמישים מתחילים
- נועם
- 8 ביוני 2018
- זמן קריאה 22 דקות
עודכן: 20 בדצמ׳ 2024
הטיול הראשון שלי, עם אופניים, לחו"ל.
השבוע שלפני…
כבר כמה חודשים שאני מתארגן למסע... מקצץ עגלות ומרתך סבלים לאופניים. מארגן את המסלול, את הציוד...את האופניים. עשיתי מספר "מסעות" כדי לבחון את עצמי ואת מיתקון האופניים.שיפרתי, שיכללתי...
רכבתי בגשם של הצפון, בחום של המדבר. רכבתי בסערה בצפון ולאורך הערבה. בירוק של הכרמל ובאפור של שבילי השרון. והנה הגיע הרגע שאליו הכל מתכנס… הציוד נארז, הקצוות נסגרים.
זה א-ש-כ-ר-ה קורה!
אני מתחיל לעכל את גודל האירוע...שאני טס מכאן לפרק הזמן הארוך ביותר שטיילתי. שטיילתי לבד, שהייתי לבד בלי המשפחה מחוץ לבית. אפילו מילואים כאלה ארוכים לא היו לי. לזה - לא התכוננתי.
מרוב התרגשות לא יכולתי לרכב השבוע. הראש קודח ממחשבות על ההכנות. מה שכחתי? מה רציתי?
ביום שלישי קבעתי לעשות stagging. 'מודל העמסה'. לראות איך אני מעמיס והאם הכל נכנס לי לצ'ימידן הגדול שאדחוף לבטן המטוס. מזל שקניתי פעם אחד ענק לסאפ. עכשיו הוא ממש במקום. כל הציוד נכנס ואפילו המשקל קרוב - 18 קילו. צריך 15… אחשוב על דיאטה מתאימה עד יום שישי.
יום 1. 6:50
זהו. זמן לסכם פרק ראשון. פרק של חצי שנה של הכנות, שיפצורים, ריתוכים, מחשבות תיקונים… זהו. נגמר. יושב על קפה אחרון בשדה עם הכלבים. בבית הכל ארוז. עכשיו "זה מה יש". מה שפוספס… מאוחר מדי. נתמודד.
חושב על שלושת השבועות הקרובים…
בבוקר יורד לאוטו ומעמיס את הציוד. אישתי המדהימה מסתכלת עלי. אני בחזרה אליה. חיוך של 'וואללה'... יוצאים לשדה התעופה. הדרך עוברת בדממה. כל אחד מאיתנו שוקע לומעכל את הרגע המוזר והמיוחד הזה הולך להגיע.
בכניסה לטרמינל אנחנו פורקים את הציוד ובהתרגשות שממש קשה לי להסתיר, אני מתקדם לשער הכניסה. טלי מלווה אותי מבחוץ. אנחנו לא מעכלים שזה קורה. אבל זה בהחלט קורה.
בשדה התעופה התחיל 'לרדת לי האסימון'. מכאן אני עם עצמי. אין לי מה להתלונן. ביקשתי את זה. חיכיתי לזה...
במטוס. פתאום המחשבות על המשך. המרחק והלבד מתחלפות בדמיון איך ייראו הקמפינגים. השינה על המזרון. הירוק…
בשעה המיועדת אני נוחת. מחלון המטוס נראה גשם כבד בשדה התעופה.
אחרי ביקורת דרכונים לאיסוף המטען. טבילת האש להמצאת הגלגל... זוג הגלגלים הורכבו לארגז שהסתבר כרעיון גאוני אבל גם מעט לא אפוי. המשקל של תיק הציוד פשוט עצום וכיוון הגילגול גרם להידוק הגלגלים לארגז. שכחתי לקחת את זה בחשבון.
מפה לשם דידיתי לשער לפגוש את ההסעה. ירדתי מהרעיון של הליכה למלון.
במלון קיבל את פני ניקולה nicola. קסם של בחור. מנהל את המלון כנראה כי הוא היה זה שענה לי במיילים.
נותן לי חדר בקומת הקרקע ואני מתחיל להרגע.
בלב מחסיר פעימה אני שולף את האופנים מהקרטון… אין נזקים. אני נושם לרווחה.
בהמשך הוחסרה עוד פעימה כשבורג משאבה הבלם היה חסר. מצאתי אותו בקרטון. הלב חזר לפעום.
תוך שעה האופנים מוכנות לנסיעת מבחן וכיוונים אחרונים. הפרויקט שנבנה בחודשים האחרונים יוצא סופסוף מההאנגר אל המסלול. זהו. זה רגע האמת. הסיפור האמיתי.
ההתרגשות מתחילה לבעוט חזק. בידיים זריזות ותנועות תזיתיות אני מסיים הידוקים אחרונים ויאללה… החוצה. אל העיר.
במורד הרחובות הראשיים אני גולש מהמלון אל העיר. דרך לא קצרה אבל מעניינת ומרגשת בעיקר. בסופה של הירידה הגעתי לטיילת והאווירה פשוט איך אומרים...חו"ל…
אחרי סיבוב וצילומים של המזרקה העצומה שם ממול, התחלתי להרגיש את הבטן.
האור בחוץ מטעה. כבר ערב אך התאורה היא כמו של אחרי הצהרים. זה הזמן לצמצם לכיוון המלון. צריך להתארגן למחר ואני לא הולך ונהיה פחות עייף.
התחלתי לטפס לכיוון המלון. מרוב התלבטויות איפה לאכול נפלתי בסוף על סניף מקדונלדס. הזמנתי ארוחה עם גבינה מסריחה. בביסים גדולים חיסלתי את המנה ועליתי למלון לזווד את האופניים לקראת מחר. היום הגדול… D Day או שמא The day ?!
יום 2. לאורך האגם
עמוס כמו צב אני יוצא את דלת המלון. מתחיל להתרגל למשקל, ליציבות, להיגוי המהוסס.
חוצה שכונת מגורים, פה ושם מניד ראש לבוקר טוב למתעמל בוקר וממשיך בגלישה, דרך השכונות, אל קו המים. זה יום שבת וכולם בשעה זו עדיין ישנים. גם ככה החיים בשוויץ מתחילים לא לפני השעה תשע כך שהאווירה הכללית היא כמו בוקר שבת אצלנו.
כרגע יש שתי ממשימות להשלים. האחת, למצוא מה לאכול ולהצטייד לקראת היום כולו. השניה, למצוא בלון גז עם הברגה.
הדך מובילה אותי היישר את הטיילת שעל האגם. מכאן זה כבר כמו לרכב בפארק עם הנוף הכי יפה ורגוע בעולם.
שרשור של טיילות מטופחות וארוכות מחוברות עם קטעי כבישים שחוצים עיירות שלוות הם המסלול לאורך האגם. אני חולף על פני מתחמי ספורט, חופי רחצה ומרינות. עושר של פעילויות וכיף לעיניים. האגם שטוח וכחול ומעברו השני רכסי האלפים, מנוקדים עדיין בקרחונים מהחורף האחרון.
כאן לראשונה אני מתחיל לראות את המפות שדיקלמתי יוצאות מהדפים ומתעוררות לחיים. כתמי הצבע הופכים ליערות, ישובים ודרכים. פשוט מרגש.
תחושת אושר מציפה אותי ולא עוזבת. אני פה! אני אשכרה עושה את זה!
בדרך אני עוצר בפעם הראשונה בתחנת דלק ומכיר את חנות הנוחות Migros. מצטייד בלחם מהסרטים (ממש עוגה), קונה טונה ובשר מיובש beef jerky שבדיעבד מסתבר כמועיל ביותר לשימור כוחות. והטעם? טוב, זה משהו נרכש. לא? אז רכשתי אותו עם הזמן…
באזור השעה חמש אני מחליט להגיע אל הקמפינג. הקמפינגים עד כה לא נראו מושכים במיוחד ולכן החלטתי להגיע אל הקמפינג שתכננתי מהבית. בדרך חציתי את העיירה העתיקה Cully, יש בה רחוב עתיק וכמה מסעדות קטנות ואינטימיות ומסתבר שמתקיים בה פסטיבל ג'אז בכל אפריל.
בקצה העיירה מצאתי את הקמפינג הקטן שנמצא על פינתו של מעגן קטן. Camping de Moratel הוא אתר קמפינג קטן אך ממוקם מעולה. במעגן פועלת מסעדה שנראית מצוין (לא היהי מקום פנוי בשבילי) וטיילת מקסימה מחברת אותו אל העיירה. הוא גם במיקום מצוין להתחיל ממנו את המקטע שמתוכנן למחר.
מיקמתי את האוהל בקצה מדשאה פינתית קטנה, בחזית המעגן, ממש לצד המגדלור הקטן. השטח מספיק אולי לשלושה ארבעה אוהלים. בעלת הבית חירבה שמחה של קבוצת צעירים שהתמקמה על חלקת הדשא וחגגה עם כוס יין אדום את סיום רווקותו של אחד מהם. הכל באוירה טובה. קישקשנו קצת, צחקנו וכל אחד לדרכו. אחלה קמפינג עם נוף 10 אבל… אין מכולת אפילו לא ברדיוס ולי אין ארוחת בוקר חשובה למחר.
בערב קפצתי אל אחת המסעדות ב- Cully. טרפתי את אחד ההמבורגרים הקטנים, הטעימים והיקרים ביותר שאכלתי בחיי. היה שווה.
יום 3. מהאגם אל ההר
מוקדם בבוקר אני מתעורר על האגם השטוח והאלפים שמעברו השני. הצללית הכהה של ההרים הולכת ונצבעת בגווני ירוק, אפור ולבן ככל שהשמש מתרוממת ומאירה את קפלי המדרונות המוריקים.
על בטן ריקה ופה יבש אני מתחיל להתארגן. אין גזיה לעשות קפה. לא קניתי אתמול אוכל והיום יום ראשון…
זוג שוויצרי מבוגר, שסובב את האגם על אופני טורינג, ישן בסמוך אלי. הם הגיעו 'מתוקתקים' כמו שצריך. גבר ואישה בגיל הפנסיה. לא יודעים מילה אנגלית. ניפנפתי את כוס ריקה והם הבינו שאני מחפש קפה. הסברתי שאני רוצה רק מים חמים, קפה הבאתי מהבית… נזכרתי בפרסומת של קפה טורקי - hot water, small glass… קורע… אשכרה אחד לאחד.
ככה, על בטן חצי ריקה יצאתי מהקמפינג כשפני אל צלע ההר המרושת בכרמים ומנוקד בבתים יפים. זהו אזור Lavaux (אומרים Lavo) המיוחד וייחודי בשוויץ, שמתהדר במאות דונמים של כרמים לאורך של כמה עשרות קילומטרים, לאורך אגם ז'נבה.
אחרי התברברות קלה מצאתי את הדרך הנכונה ואיתה התחלתי בטיפוס קצוב שהפגיש אותי לראשונה עם המושג 'תלול'.
בסך הכל העליות הראשונות במעלה ההר היו סבירות. תלול יותר, תלול פחות אבל בסך הכל לא נורא. הכביש הצר עושה דרכו בין בתי כפר ויקבים. משמאל מדרון כרמים ומימין טיילת או סתם נוף פתוח אל אגם ז׳נבה והאלפים. פשוט מרהיב וכל עיקול מגלה זוית מעניינת אחרת. הכביש הצר עולה וחוצה קבוצות בתים שלעיתים אף זוכים לשם ישוב משלהם…
ככה, מבסוט מעצמי, המשכתי לאורך הדרך הנופית. זו החליפה לאט לאט כיוון וזווית ובקטעים מסוימים הפכה לתלולה מאוד עד כדי כך שנאלצתי לדחוף (חזק) עשרות מטרים את האופנים. לאחר המעבר מתחת לכביש 9 השתנה הנוף וממראות אגם והרים תלולים הפך לנוף כפרי קלאסי, מעוגל גבעות ומנוקד ביערות שעל פיאותיהן חלפתי פה ושם.
אחרי העיירה הקטנה Chexbres, עברתי במנהרה להולכי רגל מתחת לכביש 9 ותפסתי לי בטונדה שמשקיפה אל הנוף. אחלה מיקום לתידלוק בחלבונים ומלחים…
מעל העיירה Vevey הופנה החרטום צפונה ולאורך עמק יפה… ׳בין כרמים ושדות׳… עשיתי את הדרך לכיוון Bulle.
הרכיבה על כבישים כפריים צרים, בין שדות מזהיבים, משרה שלווה. פה ושם חוצים עיירה קטנה, עולים עליה מתונה ונהנים מנוף כפרי שויצרי. באחד הכפרים נתקלתי בברז חלב. כמה שקלים שמתבקש השותה להשאיר בצד תמורה כוס חלב מהרפת. תענוג
אל העיר לא נכנסתי. רק חלפתי על פניה בשביל שחצה יער יפה ונחל. עד מהרה הגעתי לגרויאר.
כאן למעשה, אני נפגש לראשונה עם האלפים, מרחק נגיעה, ביום השני לרכיבה. זה קורה באזור טירת גרויאר. האלפים הנמוכים ממש כאן. אפשר להריח אותם. לראות את היערות, הקרחות, הערפל שעוטה חלק מפסגות ההרים. הנוף - נוף שוויצרי טיפוסי.
כביש בשיפוע מתון הגליש אותי אל התל שעליו מונחת העיר העתיקה והמבצר שבה. טיפוס נינוח הציב אותי בכניסה לרחוב העתיק. כאן עברתי למצב רגלי כדי לספוג קצת יותר.
אחרי תצפית ואינסוף סינים אני ממשיך אל השביל שיוצא מהיישוב וחוצה יער מקסים במורד מדליק ומחיה. ממנו קצרה הדרך לקמפינג השני שלי בטיול.
בקמפינג מקבלת את פני בעלת הבית. מזדקנת פריקית וקרועה שמכוונת אותי למיקום. מלא קרוואנים ודשא מוקצה לאוהלים. אחלה מקום, בין שני פלגי מים.
קפצתי לתחנת דלק לקנות מצרכים לארוחת בוקר וערב, כמה בירות ונסיון נוסף לאתר מיכל גז. לא מצאתי.
יום 4. הסערה
הבוקר השלישי לטיול.
שוב משתנה הנוף. מנוף עגלגל ורך אל נוף גבוה ומחודד. ממלכת הטיטאנים של האלפים.
זה היום שסוגר את מה שהחשבתי כ״יומיים ראשונים חימום״ ועכשיו זה ה- money time.
מקפל את האוהל בכיף, מתארגן ויוצא לדרך. הקמפינג שקט. זו השעה שאפשר בקלות להבחין בין שתי קבוצות מטיילים - קבוצת הנופשים וקבוצת הטיילים. הראשונים - יתמידו בשינה עמוקה בשעות האלה. המשתייכים לקבוצה שניה יהיו יהנהנו לי 'בוקר טוב' ליד הכיור במלתחות.
השביל מתחיל ממש מפינת הקמפינג. עובר בחורש סמיך ופולט אותי לא רחוק, בירכתי עיירה קטנה.
מהעיירה Broc עולה כביש צר אל אגם Montsalvens בשיפועים לא קלים. אני מלחך את מרגלות האלפים הנמוכים וכמוני גם הפרות, את העשב באחו הדשן. דינדוני הפעמונים נשמעים היטב בכל העמק. בהתחלה זה מגניב ובשלב מסוים מתחיל טיפה להציק באוזן.
השביל הולך ומטפס ועובר מעבר נמוך על אוכף בין הרים. אני פונה אל סכר ואגם (דרך ללא מוצא) לתצפית יפה והפסקת קפה על גחלים.
אחרי קפה שלקח לי נצח לחמם בגלל האין-גזיה, עליתי חזרה אל הדרך הראשית. הפתעתי את עצמי באיזו קלות עשיתי אותה… וואללה נכון מה שאמרו שהכושר נבנה תוך כדי המסע.
עד העיירה Charmey. הדרך פשוט מקסימה. עוברת ביער ויש כבר לא מעט ירידות. בשלב מסוים אני מוצא עצמי על סינגל, חלק ממסלול ארצי (mtb 2). בחוסר הנאה מסיים קטע שלו ובהזדמנות הראשונה חוזר לדרך סלולה. בדיעבד, יכולתי להסיק לגבי המשך הדרך, בה תכננתי לרכוב לאורך mtb2 - מהו mtb. מה נתפס כאן כ- mountain bike route.
מהעיירה מתחיל מזג האוויר להתרחבש. ליד אסם גדול תפסתי מחסה מהרוח כדי לאכול את ארוחת הצהרים המוקדמת. השמיים מאפירים ורסס מים דק מורגש מדי פעם.
הרסס הפך לגשם קל שליווה אותי במורד שביל עפר שירד בתוך היער הדליל אל נחל שמעבר מקורה מעליו. חוצה את הנחל על גשר עץ מקורה ואז… נפתחות ארובות השמיים. שלפתי את מעיל הגשם, המכנסים והערדליים ותחת גשם סוחף התחלתי לדדות במעלה השביל התלול, אל הכביש שמעל.
הסערה
הגעתי לכביש מתנשם ומיוזע. חלפית הסערה אמנם לא מכניסה טיפת גשם אבל יוצרת חממה מטורפת. אני מזיע כמו חזיר וחםםם לי. פותח חצי רוכסן ומדווש בכביש שמתגלגל, לאורך כמה קילומטרים, בין אשכול בקתות שנחשבות לכפר.
הכביש מוביל אל אמצע הגובה של רכס מיוער. קראתי לא נכון את המפה והתחלתי בטיפוס על השביל הלא נכון. גיליתי את הטעות רק לאחר כמה קילומטרים, עת שלפתי את הטלפון לבדוק מיקום. זו הבעיה שהטלפון מוסתר מהגשם. אתה מתעצל לעצור כל כמה מאות מטרים להציץ בו.
חזרתי על עקבותיי ובצומת הבילבול תיקנתי ופניתי אל שביל שהוריד אותי בתלילות אל נחל.
בשלב זה הגשם הפך לסערה.
מה שהתחיל כטפטוף הפך במהירה לדליי מים שמותכים מהשמים.
התכוננתי לגשם אבל לא כזה.
מעיל הסערה עשה את עבודתו עד שלב מסוים.
העליה מהנחל להמשך השביל התבררה כתלולה במיוחד. עד כדי כך שקטעים ממנה היו מבוטנים כדי למנוע סחיפה ולתת אחיזה לרכבי שטח שעוברים בה. את משטחי הבטון חצו מסילות ברזל שנועדו לנקז ת המים. השיפוע היה כל כך תלול שבכל מגע של הרגל בתעלות, החלקתי לאחור. זוית הדחיפה הייתה משהו לא רחוה מ 180 מעלות לכידון.
עליתי את העליה צעד אחר צעד. מרגיש איך אני נרטב עד לשד עצמותיי והכח מתחיל לאזול.
כל שלושה צעדים עשיתי הפסקה.
כך, במשך שעה ארוכה דחפתי את 40 הקילו של אופניים כמעט 2 ק"מ בעליה משוגעת, אני לא בטוח מה הרטיב אותי גם מבפנים- זיעה או גשם. בכל מקרה, הייתי ספוג. הנעלים, מכנסים עם חיתול רטוב וכבד, חולצות… הכל ספוג.
ממשיך לדחוף במעלה הר אלפיני וכבר אין לי כח. אני שבור. עושה מטר בדקה. הלב קופץ החוצה ושרירי החזה, הכתפיים והידיים רועדים… קורסים.
מרחוק, אני מזהה שהיער נגמר. אולי סוף למעלה?
לא. בסך הכל אחו. הפרות בוהות במפגר שזוחל אליהן במעלה הבוצי, מתנשף ומתנשם…
אני חוצה את האחו המשופע תוך שאני מחלץ בכל צעד את הנעליים והצמיגים ממה שספק חרא ספק בוץ… אפשרות סבירה שזה תמהיל. בכל מקרה זה דביק, טובעני, עמוק וזורם.
אחרי האחו אני מזהה שילוט של השביל. ככל שאני מתקרב הוא הופך למטושטש. הבל דק של אדים מתחיל לכסות את ההר ועד מהירה אני בתוך ענן עבה שמאפשר לראות אולי כמה עשרות מטרים קדימה.
ממשיך לדחוף וההר מציב לי בכל פעם עוד כמה מטרים…
בסוף העליה אני עוצר להשיב כוחות. אין איפה לשבת. אין איך לברוח מהגשם והקור והרטוב הזה. לא סובל אותו.
אני מצליח להרגיע דופק ומבין שלפני ירידה מטורפת בגשם שוטף. צריך להיות חד, להחזיק בכידון חזק.
אני מניף רגל לעלות על האוכף ואז אני מצליח לשמוע קול בעבוע. מביט אל הגלגל הקדמי ומזהה קצף נמרץ עושה בועות סביב הונטיל… פאק!
אין מצב שאני עכשיו מחטט לחפש פנימית ומחליף אותה. החלטתי לנפח ולקוות לטוב.
ניפחתי. למזלי 'טוב' הופיע היה בסביבה והחליט לבקר. יחד ירדנו את הירידות התלולות אל האגם השחור (Schwarzsee). ירידות תלולות בצורה של דרך צרה, מבוטנת עם פסי ניקוז מתכתיים שחוצים אותה בניצב או כמעט בניצב, בתוך סיבוב חד או לא… מה שמחייב להגיע בניצב לתעלה כדי לא לשתול את הגלגל בתוכה. אתגר לא קטן בזויות שיפוע משוגע כזה, בסיבובים הדוקים ומשקל כזה של אופניים.
מתיחקור ראשוני עולה כי הפנצ'ר הוא קרע סביב בסיס הונטיל שנגרם מהמורדות התלולים והמשקל הרב שכנראה קרעו אותו ממקומו.
לקמפינג המתוכנן, במערב האגם, הגעתי ספוג ורועד מקור. עוד להיות חולה כבר עכשיו זה מה שחסר לי.
פוגש את בעל הבית שלא ממש מתקשר ולא נראה שבאתי לו טוב עכשיו. הוא עיקם את הפרצוף למשמע ההתעניינות. הציע שאלך למלון. זרמתי עם כיוון המחשבה… מה אני כלב?
הציע לחפש את ה- bnb של אנה בעיירה הסמוכה (Schwarzsee). חיפשתי באינטרנט את המלון. אנה ענתה. יש עוד חדר אחד אבל זוגי, אמרה. זוגי?? גם שלישיה טוב לי עכשיו.
יאללה תכיני את המצעים.
עם גלגל מעולף חלפתי ברחוב ברכיבה מדדה עד שמצאתי את המקום. אנה שגרה עם משפחתה מיד שיגרה אותי לחדר ההסקה המרכזית להוריד בגדים. סידרה לי חדר בצ'יקצ'ק ויאללה למקלחת חמה. מלאכית בשמי שוורצסי!
אחרי שהמלתחה נפרסה בחדר ההסקה ואני השבתי מעט כוחות, יצאתי לסיבוב בעיירה הפצפונת הזו. ממולי האגם ומעברו השני - מורדות האלפים. מראה מעלף. עשיתי סיבוב ותוך 20 דקות חקרתי את כל העיירה. הצלחתי לזהות את תחת האוטובוס שחשבתי להשתמש בו למחרת.
יום 5. פוסט טראומה
יום בהיר חלקית בוהק לעברי מהחלון.
אני מציץ בתחזית ונראה שגשמים קלים אולי יהיו בחלקו הצפוני של היום.
אני יודע שאני חייב לצמצם מרחק לכיוון אינטרלאקן (יש מלון משולם ליומיים כבר בלאודנברונן) אבל מצד שני אני עדיין בהתאוששות מהסערה של אתמול.
החלטתי שהכיוון יהיה אל פריבורג ומשם ברכבת לתון.
אתמול בערב עוד שקלתי אם לעלות על האוטובוס ואפילו ביררתי כבר איפה התחנה ומה המחירים אבל עכשיו, עם יום כזה יפה, החלטתי לרכב. כמה שאספיק - אספיק.
העיירה היא למעשה גם קצה הדרך. מכאן, בכיוון הרכיבה שלי, בעיקר ירידות.
בדרך אני חולף על בתים בודדים ולפעמים הופכים למקבץ שאפילו מקבל שם של מקום. באחד מהם, Plaffeien, אני מצטייד בארוחת בוקר. קצת בהמשך, החלטתי לעצור בחנות אופניים ולרכוש פנימית נוספת כי זו שבקדמית כבר אותתה לי שהיא לא בקו הבריאות.
בחנות מוכרים נחמדים שאחד מהם הצליח לשכנע אותי לא להמשיך לפריבורג אלא לכנוס לכיוון תון. "הדרך יפה", כך אמר, "וזורמת לחלוטין. למעט … ההר הזה!" הוא הצביע אל מעבר לחלון החנות. "ההר הזה, הוא העליה היחידה שתצטרך להתמודד איתה". החלטתי שאני גיבור ושעשיתי רעות ממנה. מזג האויר עדיין סביר אז החלטתי להשתכנע.
יחד עם המוכר שיננתי את שמות העיירות (מקבצי בתים) שאעבור… שולהאוס הירשמאט...ריפנמאט ועוד מקומות עם שמות של שוקולדים.
ובכן, אחרי רכיבה קצרה אני מגיע לכביש שעולה את ההר. אחרי כשעה אני מסיים אותה ומכאן, אחלה דרך כייפית. הגוי צדק. סחתיין עליו.
חולפים 40 ק"מ ואיתם חולף מזג האויר היבש. השמים מתערפלים וגשם קל מתחיל לרדת. כשאני יוצא מרכס ההרים ומתחיל בגלישה מזרחה אל תון הגשם הקל מעלה מעט במשקל אבל עדיין סביר. אני מקלל את מעיל הגשם שבלעדיו הייתי רטוב לגמרי ואיתו אני רטוב לגמרי…
הדרך כולה היא על דרכים סלולות. בין שתי עיירות, בק"מ ה- 47, אני מתחיל לשמוע בומים עמומים. מזכיר לי קצת צבא. אני מחדד את האוזניים ומזהה מטווח טנקים ושני טנקים שיורים אל המטרות. ככה לאור יום, שוויץ, בין שתי עיירות שוקקות חיים - יורים להם פגזים ויריות ממקלעים כבדים. הזוי.
עוד פדל קצר ואני כבר נכנס לתון. עיירה נחמדה עם לב עתיק שנמצא בין שני ערוצי נהר. עיר מקסימה.
אני מחליט לחפש איפה לישון ומגלה מהר מאוד שאין מקום פנוי ברדיוס של העיר.
לפי שהטלפון מאבד קשר עם העולם אני מצליח לזהות במסך B&B של דייזי Daizy B&B. קלטתי שזה ליד בית חולים. התחלתי לחפש ובינתיים… הגשם מתחיל לזלוף.
אני יורד רחוב ומטפס אחר ולא מוצא. עד שבאחד הרגעים שבהם אני מרים מבט מדחיפת האופניים באחת העליות אני מזהה בכניסה לסמטה ללא מוצא שלט קטן… בינגו! אני מגיע אל הבית, לוחץ באינטרקום… כלום. שקט. לוחץ שוב...נאדה. מחכה כמה שניות. עולה על האופניים ואז שומע את דייזי קוראת לי מלמעלה. ככה, בלי התראה, יש מקום. החדר פנוי ומוכן ואני מזנק על המציאה. עכשיו שירד גשם עד האוזניים. אני בפינה חמה ונחמדה וכיף לי.
אחרי התארגנות קצרה אני יורד אל העיר ברגל. מטייל בין הנהרות, כוס בירה ולזניה לא מוצלחת וחוסר לחדר.
מחר אני עושה הפסקה.
יום 6. יום חשיבה
יום של חשיבה מחשבות בחדר הקטן בפונדק של …
מה אני מחפש מהטיול?
טיול אופניים הוא לא טיול רגלי ובטח שלא טיול ברכב, שכל כך מוכר. אני מבין שאני חייב לצאת מה"תיכנות" הזה שאומר שבכל פעם שאתה בחו"ל אתה חייב להגיע לכל המקומות היפים/ מעניינים/ MUSTים. זה לא ככה כשאתה על אופניים. כאן הקצב שונה. אתה במסע. מסע של חוויות עם שילוב נופים ותרבות. sight seeing לא מתאים לז'אנר.
יום 7. אל אינטרלאקן ולאוטרברונן
יאללה. נפרד מדייזי המדהימה. שפינקה בפירות והיתה אשת שיח מעניינת. אני מעמיס את האופניים ויוצא לדרך. יום מדהים בחוץ. מלא אנרגיה, כיף. אושר. מוכן לחויה של היום. אני רגוע. הכל תקין, מזג האויר ממש בהזמנה ובסוף המקטע מחכה לי הנוף האפי שאני מחכה לו כל כך הרבה.
ירדתי מהרחוב אל הטיילת שלאורך הנהר. פארק מדושא עם פסלים ונוף אל האגם. גלויה!
מכאן הדרך היא שביל אופניים מסומן לאורך הכביש עד אינטרלאקן. בקטעים המוצלים קר ממש ובמוארים - חם.
באינטרלאקן אני מוצא בלון גז בחנות Mammoth. לא יאומן. עד כאן לא היה למצוא. אני ממשיך להסתובב מעט בעיירה התיירותית הזו ופונה דרומה אל העמק שיוביל אותי אל מרגלות היונגפראו ולעיירה לאוטרברונן.
מאינטרלאקן מסומן המסלול על דרכים צדדיות, סלולות וצרות שעוברות בעמק, במקביל לכביש הראשי. פיסות אחו, קטעי יער ומעבר ליד נהר שוצף הן חלק מתפאורה וההרים העצומים מימין ומשמאל הם משהו שלא יכולתי להתרגל אליו. כל כך גבוהים שכדי לראות את כל גובהם צריך ממש להרים את הראש. על פני ה- 15 ק"מ בערך אינספור מפלים. את רובם לא רואים אבל אם מתאמצים אפשר לזהות את ראשם. בהמשך התברר לי שבעמק ישנם 72 מפלים!
הדרך במגמה עליה קלה. אני מגיעה לעיירה התיירותית והציורית לאוטרברונן וקודם כל רוכב אל המפל הידוע שלה. ההוא בסוף העירה.
אי אפשר שלא להבחין במפל העצום שמהווה ממש חלק מהעיר ונשקף מכל פינה לאורך הרחוב הראשי. ממולו אכין את הקפה הראשון שלי עם הגזיה.
התמקמתי בגן שעשועים שליד בית קברות קטן ויפה. הוצאתי את הנקניק, הלחם הכפרי וגם חבילת עוגיות שאימצתי את הפירמה שלה.
לקינוח כוס קפה טוב ויאללה… למלון.
קיבלתי חדר שנראה לי שהיה חדר מטאטאים. המיטה נוגעת במקלחון שמאחורי האסלה. חדר יחיד הכי 'מיוחד' שהייתי בו. מהחלון נשקף נוף מרהיב לעמק אך מלפניו מתוחים כבלי הרכבל שמטפס לאחד ההרים קח שהנוסעים הרוויחו גם צפיה בגוף המהמם שלי.
בערב, אחרי מקלחת ומנוחה קלה, עשיתי עוד סיבוב רגלי, לטפס אל מרפסת תצפית שמאחורי המפל הגדול. טיפוס קצר ועבה אל המפל, כמה תמונות יפות ובחזרה אל הגן שעשועים ללגום עוד בירה מקומית מול המפל. משם לעשות כביסה (כולל בירה ונקניקיה) ולקנות כרטיסים לרכבת המיוחדת של מחר (200 פרנק שוויצרי ובשעה שלקחתי יש הנחה ולכן עלה "רק" 130 פרנק).
יום 8. היונגפראו. טעימה מהאלפים
היום אין ארוחת בוקר. כדי להנות מהנחה של 70 פרנק אני צריך לעלות על הרכבת של 7:07.
תיק תק מתארגן ויורד את תחנת הרכבת שממש מתחת למלון (אחלה מיקום, אגב).
בתיק לחם טעים, נקניק סלמי, גבינה צהובה טובה, קולה והעוגיות האהובות.
הרכבת כמעט ריקה. אני נהנה ממקומות שמורים כי קניתי כרטיסים אתמול בערב. לידי זוג מבוגר מקשקש באיטלקית עד Wengen.
הרכבת עולה בתלילות על צלע ההר וחושפת מבטים מרהיבים אל העמק שבו שוכנת העיירה שלי. גם המפל הגבוה נראה היטב ומרשים אפילו יותר מכאן.
מהעיירה Wengen עולים עוד קצת עד התחנה בילד הצעיר ושם מחליפים רכבת. הפעם היא עושה דרך תלולה אף יותר והיא מיועדת רק לתחנה האחרונה - היונגפראו.
מגיעים אחרי כשעה לתחנה הסופית. טמפרטורה נמוכה ואויר יבש מקבלים את פניי. מתחיל ללכת במנהרה אל הלובי הראשי ומרגיש כבר במעין סחרחורת קלה.
מהרכבת נכנסים אל מבואה ואל מתקן תיירות מושקה חצוב כולו בבטן ההר. כאן תערוכה פסלי קרח, מסעדה וחנות מזכרות. פסלי הקרח נחמדים אם כי לא רבים ובפסטיבל הקרח בירושלים ראיתי מושקעים מאלה. אז סליחה אם אני לא קורע את הבגדים מהתלהבות.
יצאתי אל ה״מרפסת״. רחבת קרח שממנה ניתן בפעם הראשונה לראות את הנוף עוצר הנשימה שלא מבעד לחלון ולגעת בשלג אמיתי. אפשר להיות מרגעי בידור של החלקות תיירים על המשטח החלקלק..
מהמרפסת יצאתי אל מסלול הליכה של כקילומטר לכל כיוון אל ה״ביקתה״. שביל בתוך השלג בשיפוע קל ביותר שהפך למסע קשה בגלל הסחרחורת וכנראה. חוסר החמצן. הפתעתי את עצמי כמה אני רגיש לזה… פעם ראשונה בחיים.
בדרך פגשתי פורטוגזי שניגש אלי והתחיל שיחה. עכשיו היה מי שיצלם אותי. הגעתי עד לבירתה. שלפתי את הפיקניק מהתיק ובהיתי בנוף. פשוט גג העולם.
בחזרה, למרות שהרוב ירידה, התגברה התחושה של אי נוחות וסחרחורות. הקילומטר וכלום בחזרה היו ארוכים יותר. אמנם הנוף היה מדהים והגיח בצורה מוצלחת את הדעת אבל הורגשה הרעה במצב. בדרך נופים עוצרי נשימה וכאילו חדשים. הזוית של השמש שהשתנתה, וכיוון ההליכה הפכו אותם לחדשים ומרגשים מחדש.
הגעתי בחזרה. בניחותא חיפשתי במבוך המעברים כיצד להגיע לתחנת הרכבת. הטלפון שנכנס לתרדמת בגלל סוללה שמזמן התרוקנה, לא עזר ואפילו את השעה לא יכולתי לסחוט ממנו. ככה בעצלתיים, חצי סחרחר הגעתי לתחנה כדי לגלות שהדלתות נסגרות והרכבת האחרונה שהיית חייב להיות עליה, עומדת לעזוב. רצתי וגיליתי עוד כמה כמוני. הסדרן השוויצרי עצר הכל ואפשר לנו לעלות לרכבת. יצא גבר. יאללה חוזרים.
עד התחנה הסופית עוברת כמעט שלושת רבעי השעה. אני מרגיש ממש חרא ובא לי למות. אבל זה עבר עם הירידה מהרכבת ואחרי בירה קלה בפארק מול המפלים. אפשר להרגע.
חזרתי לחדר והתחלתי לארגן הציוד. אני מתרגש שוב ואושר מציף בשנית (או בשלישית. או ברביעית… אבל מי סופר. התרגלתי לכך כבר בטיול הזה). למה אושר? כי ה'פיק' הנופי, גולת הכותרת מאחורי. הצלחתי. מזג האוויר אהב אותי והכל זרם יפה. עכשיו אני מתחיל את המסע הרגוע. הנופי והשקט ללא דאגות מזג אויר וכו. מכאן ימים של כיף ורוגע. אני ממשיך אל העמקים והיערות והנהרות השוויצרים.
יאללה שכבר יגיע מחר.
יום 9. בדרך לברן
בוקר בהיר ורענן מעיר אותי. יום ׳איזי׳ הולך להיות ולכן אני לוקח ת׳זמן, יורד לארוחת בוקר וחוזר לחדר לקפל סופית. הכל ארוז ומוכן. בחדר האופנים מחכה לי הזוג הכחול. מרכין ראש ומנמיך אוכף, ממש מבקש לחזור עמוס אל השבילים.
בגלישה מהירה ושקטה אני עוזב את המלון ויורד אל הדרך ממנה הגעתי לעיירה. אפשרות נוספת להיות מהדרך הקסומה.
אחרי גלישה של כמעט 15 קילומטר הגעתי אל אינטרלאקן וממנה על מסלול 6666 אני ממשיך מערבה, לכיוון תון.
המסלול משולט היטב ואני בביטחון גמור עוקב אחריו. ליד העיירה שפיץ המסלול עוזב את הכביש ופונה אל עבר השדות החקלאים. אני זורם איתו. תוך זמן קצר משתנה הנוף והופך ליער גבוה וריחני ובתוך פלג של נהר. עשרות פינות חמד קורצות לי לעצור לקפה אבל אני משחק אותה אדיש. מחכה ל׳אחת׳. והיא באה. פינה יפיפה עם אגמון קטן. ממש גלויה.
מתקדם הלאה. השביל הופך לחלק מפארק מיוער, מדרך בין ישובים וחלק מרשת השבילים העירונית של העיר תון. אני מזהה לפני הכניסה לעיר את מטווחי הטנקים שראיתי, מכיוון אחר, כשהגעתי לתום. סגרתי מעגל. תרתי משמע.
את העיירה חציתי לכיוון מערב לאורך נהר ארה. מכאן הנופים משתנים לחלוטין והופכים לנופי שדות חקלאים רחבי יקים עם חציות קצרות של ישובים פצפונים.
השדות מוריקים ובחלקן גידולי גבוהים. השבילים שבילי עפר מהודק ולפעמים בטון ומשמשים כרשת תחבורת אופניים עבור המקומיים. מחזה יפה לראות ראשים עם קסדות רצים מעל השדות, מכל עבר.
להפסקת הצהרים מצאתי פינה נחמדה להתמתח בה ולאכול את הטונה המסורתית.
המשכתי בדרכי אל ברן. השביל נכנס לעיר דרך שדה תעופה, שכונות יוקרה ומוביל אל ליבה של העיר. ההעיר בנויה על מספר גבעות שמה מזרחית גלשתי אל הנהר שחוצה את העיר וממנו טיפסתי אל המרכזית שבהן ובה גם פרוס הרובע העתיק וממנו נשקף נוף יפה אל הנהר והחלק הנמוך של העיר.
את העיר חציתי מערבה והגעתי לפארק מיוער. השעה מתחילה להיות מאוחרת וצריך לחפש קמפינג. ד״ר גוגל עוזר שוב ובקלות אני מאתר קמפינג על שפת הנהר. קמפינג מסודר ומתוק שבו בקלות מצאתי פינה מבודדת בצל עץ גדול ודשא רך.
בערב נשנשתי המבורגר מעולה במסעדת המקום וחזרתי לאוהל להרדם לצלילי היריות והשחיטות בעוד פרק של אל צ׳אפו.
יום 10. עמקים ואגמים
בוקר מדליק וקצת סמיך מסביבי. ריחות של דשא ונהר מציפים לי את הסינוסים. אורז בכיף ויוצא לדרך מהקמפינג המדהים הזה. גיליתי רשת קמפינג ים מקסימה ובהחלט אאמץ אותה.
יוצא מהקמפינג, חוצה את הנהר ועושה דרכי בין שדות, גדות הנהר ויערות לכיוון אגם Neuchâtel.
ביום הזה לשביל האופניים היה יתרון משמעותי שכן הדרכים והפינות אליהם הובלתי על ידי השביל נגישות רק ברגל או באופניים וכך גם המראות. עשרות ברבורים משייטים בנהר הרחב והכל מסביב שקט וציוץ ציפורים… אפשר לחשוב ששוויץ פה..
היום החלטתי שאלו הנופים שאני נרגע בהם. כאן כיף לי ובשביל זה נסעתי עד כאן. החלטתי להמשיך דרומה אל אגם ז'נבה. להקיף אותו מהצד השני. לראות מה קורה שם. זו סביבה מוכרת יותר ונעימה לי.
הדרך באמת נינוחה וזורמת לה בעצלתים. אין עליה דרמתית ואין נופים עוצרי נשימה אבל יש המון נחת.
אני מקיף את אגם מוראט Murtensee בדרומו אני עוצר לארוחת הצהרים המסורתית ליד גשר, מעל אפיק נחל שזורם לאגם. לא משהו מדהים אלא יותר תעלת מעבר לסירות ומעגנות ביתיות קטנות. עדיין יפה. מכאן אני ממשיך הלאה, אל האגם הגדול. עדר פרות ששוכבות כמו כלבים תופס את המבט. אני מת מצחוק ומתקרב כדי לצלם. הן מגיעות אלי ומרחרחות ועושות פוזות ממש כמו ג'ימה.
מהפרות המצחיקות עולה כביש יפה בתוך שכונת בתי כפר נמוכים שעל צלע ההר. הנוף אל האגם כמו לקוח מציור. אגם כחול בלב שדות חקלאים מוריקים שמורחים במכחול קל, מאחוריהם גבעות מוצללות ומעל שמים כחולים עם לתאי עננים.
מעבר לגבעה מתחילה גלישה אל האגם הגדול בסדרת האגמים. שוב מתחלף לו הנוף בין שדות, חורשות ויערות קטנים ועד מהירה אני כבר מגיע לעיירה ליד Estavayer-le-Lac שעל שפת האגם. אני חומה את הרובע העתיק הקטן והציורי ומגיע למרינה. כאן יש מים קרים להצטנן וספסל תחת עץ גדול ונוף לאגם. היום המשחק במונדיאל בין צרפת לשוויץ או משהו כזה כך ששקט לא יהיה כאן… מסך ענק ודוכן בירה מוקמו מעברו השני של השביל.
אחרי מנוחה קלה ושינה עמוקה אני ממשיך עוד כברת דרך קצרה אל הקמפינג.
בכניסה מקבל את פני איש הקבלה ומכוון אותי למקום. הכל פה מסודר להחריד. אפילו בפינה הגדולה שמוקצית לאוהלים יש שילוט של מקומות… שלא יהיה צפוף מדי. מדהים. הפינה של האוהלים, כמו בכל קמפינג עד כה, היא הקרובה ביותר למים. היום יום רוחי מאוד ולכן הפעם זה לא יתרון גדול. מצאתי מיקום יחסית נוח ועשיתי שימוש ביריעת הגשם כמחסום רוח. עבד מושלם.
חיממתי לי את הצ׳ילי קון-קרנה בפחית, לחם כפרי ובירה וקינאתי בוופל שוקולד הטעים שאימצתי כאן, על שפת האגם יחד עם עוד כמה ברווזים.
יום 11. בחזרה לאגם
לילה חמים ונעים הפך לבוקר מאושר. לא יודע למה. סתם ככה. רגע של אושר הציף אותי.
עשיתי קפה. שחוק. חזק. התארגנתי והמשכתי לדרכי דרומה, לכיוון Yverdon-les-Bains הסמוכה. רכיבה לצד דרך בינעירונית בין שדרות עצים גבוהים הביאה אותי אל העיר. יום עבודה רגיל וכולם בדרך לאנשהו…
מהעיירה אני ממשיך דרומה. הנוף הוא נוף חקלאי מתועש. שבילי בטון צרים סומנו לטובת route 5. באחד מפינות הצל, בקצה שדרת עצים אני מזהה מישהו כמוני. שקט, לא מתחבר, עם כובע מוזר והמון ציוד קשור על האופנים. מהנהן לו לשלום ומתקדם לדרכי.
הרכיבה המדיטטיביות לאורך השדות עושה את שלה. החשיבה נקיה, עמוקה, מסודרת יותר. בין המחשבות היה לאן מכאן? החלטתי. אני מקצר בשבוע. הבנתי, מיציתי, היה סבבה ו… אין לי יותר לאן להתקדם וגם לשמור על עניין.
מצאתי פלג נחל קסום לעצור בו להפסקת צהריים.
זמן טוב למינהלות. שיניתי טיסה, התקשרתי למלון והתפתיתי לתעד בווידיאו את טקס הכנת ארוחת הצהרים.
סיימתי לחוות את הפינה הקסומה והמשכתי בדרכי לכיוון אגם ז׳נבה.
אחרי שהגעתי להחלטה הכל נהיה פשוט וקל יותר. רווח לי. אני חוזר למקום חצי מוכר, חמים ועם מסלול כייפי וזורם. הבונוס הוא שאסגור מעגל וגם אוכל להכיר את האגם מכל עבריו.
הדרך(5) מובילה אותי ללוזאן. חלקה בשדות, חלקה במרכזים לוגיסטיים וחלקה ביער. מגוון, מעניין והרוב במורד. הכניסה לעיר היא מהשכונות הגבוהות ומשם תצפיות קצרות אל האגם. עם המסלול המסומן (5) אני יורד אל הפארק שלאורך חוף האגם ומעט לפני היציאה מהעיר נפרד ממנו לשלום וממשיך על מסלול '1'. המסלול עולה צפונה ואני שוב חולף על המרינה הקטנה והקמפינג הראשון שלי בטיול… נוסטלגיה נעימה. ממשיך הלאה ומימיני אותם מדרונות מוריקים של כרמי גפנים. לאורך הדרך יקבי בוטיק ומכוניות פאר שחונות לצידן. את הדרך אני עושה על שולי הדרך המהירה ומגיעה לתחילת רצף הטיילות שמתחיל מעט לפני Clarens. מוסך מכוניות יוקרה עתיקות מקדם את פניי ואני מתחיל להבין אילו אוכלוסיות מציירות כאן. רמזים כבר היו לאורך הדרך בצורת יקבי בוטיק שפזורים לאורך הדרך (אזור Lavaux...).
נכנס לעיירה ב- Vevey.
הרחוב הראשי הומה אדם ותנועה ופרצופים לבנטינים ניכרים בו. כיאה לכל עיר אירופאית מגולד מסוים ומעלה. אני חושב לעצמי, האם אפשר ליצר מדד שכזה? מספר הפרצופים הערבים כאינדיקטור לגודל העיר?
הרעב מתחיל לבעוט לי בבטן. ברחוב הראשי אני לא מוצא שום דבר שלא מגיע עם עיניים מוסלמיות חשדניות אז אני ממשיך לכיוון המרינה והטיילת של העיר. מוצא דוכן נקניקיות מפתה ומוריד שתיים יחד עם איזו קולה מרעננת.
אחרי התאוששות קלה והשתקת הרעב אני ממשיך בדרכי, לכיוון הקמפינג. האמת שהכוונה הייתה להגיע לקמפינג אחר מזה שהגעתי אליו אך בדיעבד, הרווחתי קמפינג מגניב. המגניב ביותר שהיה לי. הוא התגלה לי במקרה כשחלפתי על פני מבוא לירידה צרה לחוף ולפניה שלט צנוע שמורה על קמפינג. החלטתי לרדת למטה ולבדוק. גיליתי קמפינג קטן, על גדת האגם, מסעדה, מקלחות סבירות וצוות צעיר. משגע. מוסיקת רוק מעודכנת מזכירה לי שאני באירופה. הדור הצעיר שומע אמנים איכותיים בטעם שלי. ממש כיף. שמות כמו פרוב סטלר מוכרים ומוערכים פה.
גם המחיר היה הוגן לגמרי. תקעתי יתד.
בערב פינקתי את עצמי בסטיק בריא, בירה צוננת ואגם עם נוף לאלפים. פשוט אין דברים כאלה.
יום 12. בונז'ור צרפת
בוקר גלויה מולי. מראה נדיר ומרהיב של אלפים, אגם ועץ מדהים בנו לי קומפוזיציה מדהימה.
הצוות המקומי הציע לי ארוחת בוקר של ספורטאים. מוזלי טעים ועוד משהו. לא זוכר ת'שם.
אכלתי. בירכתי לשלום ויצאתי לכיוון Montreux.
דרך שלווה לאורך הטיילת הביאה אותי לנקודת תצפית אל העיר. נראה שזו עיר תיירותית ברמה גבוהה. הכל מתוחזקת ונראה יוקרתי. טיילת ארוכה מאוד מובילה אותי בנופי אגם, טירה ומלונות פאר. לאורך הדרך רצי בוקר, סיור תלמידים ועובדי הפקה שמקימים במות על קלוי אות בתוך המים. איזו שלווה.
שפת האגם מתעקלת מדרומה ואני איתה. הנוף משתנה לקראת המפגש עם נהר הריין שנשפך כאן אל האגם. עוד מרינה ועוד טיילת והנה אני חוצה את הנהר. זמן קצר אחרי המעבר עוברת הדרך בשמורת טבע של ביצות ויער דליל ומסתיימת בעיירה Saint-Gingolph.
אני חוצה את העיירה ותוך מרחק קצר אני בגבול הצרפתי.
במעבר הגבול הקטן, שולח בונז׳ור לשוטרי המעבר והופ אני בצרפת. נכנס למכולת הראשונה ומצטייד בפרודוקטים לארוחות הבאות. המחירים, כמו רמת הניקיון ואיכות הנהגים - יורדים בצורה דרמטית לעומת הארץ אותה עזבתי לפני כמה דקות ומאה מטרים.
עם המצרכים אני רוכב לאורך האגם. כאן כבר טיילות לא ממש קיימות והכבישים יותר ׳ים תיכוניים׳. מצאתי ספוט משקיף לנוף, גבוה מעל האגם. מתחתיי על החוף גברת משתזפת נטוראל. החיים טובים…
ממשיך עוד קצת על הדרך הראשית. מכוניות חולפות על פני קרוב ובזהירות.
אחרי העיירה אני עובר על פני חורשה שמפרידה ביני לבין האגם. זיהיתי כניסה. גלשתי פנימה לראות מה קורה. מצאתי חוף מטורף. מדשאה ארוכה זרועה בעצי אלון גבוהים לאורך האגם. רעש פכפוך הגלים הנמוכים ששוטפים את אבני החוף הקטנות משלימה את ההגדרה לחוף מושלם. פרסתי על הדשא.
השמש קופחת חזק. קפצתי לשחיה ואלי הצטרפו שני ברבורים יפים. נפלתי לישון לאיזה שעה. וואללה סטלבט אמיתי.
חם היום. אני מרגיש עייפות אבל ממשיך לדווש. החלטתי שהיום אני מגיע עד כמה שיותר סמוך לז'נבה.
בדרך תופס אותי רעב ועייפות. עצרתי לתפוס קרואסון ומיץ מתוק כדי להצליח להגיע לחניון דרכים לאכול בו את ארוחת הצהרים.
מצאתי חניון נחמד. טרפתי את הטונה והעגבניה והמשכתי הלאה. הדרכים עמוסות תנועה ואני רוכב בין עיירות לערים יחסית גדולות בעומס תנועה. די מלחיץ.
הקטע האחרון היה על כביש מהיר של ממש. ממנו ירדתי לכיוון מעבר הגבול השוויצרי ומההמולוה הצרפתית חזרתי לשקט המסודר של השוויצרים.
אחרי מעבר הגבול רכבתי עוד כברת דרך קצרה ודרך שכונת בתי תושבים מבוססים, גלשתי לקמפינג שעל גדות אגם ז'נבה (TCS Camping Genève)
יום 13. "יום חופשי"
היום אני ביום ההוא של כל טיול מאורגן שקוראים לו 'יום חופשי'.
השארתי את האוהל והציוד לנוח בקמפינג וקפצתי לדקתלון, בחלק הצרפתי. השלמתי קלוריות עם איזה בורגר תעשייתי וגלשתי, דרך השכונות המזרחיות (תרתי…) של ז׳נבה אל האגם. הפעם הזדמנות להתקרב ולהתענג על המזרקה האדירה (מתחילה ב 1000 בכל בוקר). השכונות כמו דרום תל אביב. עסוקות. מעט פקודות, עובדים זרים ומהגרים. הגעתי אל האגם.
בחרתי בירה טבע באחת הפיצוציות והלכתי אל המזרקה הסילונית. מראה מרהיב.
בדרכי חזרה לקמפינג גיליתי פארק ארכיאולוגי גדול. סיבוב קצר והמשכתי לקמפינג להיות משארית היום. כאן מגיע החלק ההזוי שאני עוד מתקשה להאמין שלא עבדו עלי... אני לוקח מגבת, בירה קפואה? מוזיקה טובה באוזניות, באגט ונקניק משומן. מגיע למדשאה (חול ואבנים זה לא נעים כאן) ומה? אין מקום. 4 (ספרתי) קבוצות של בחורות מקשקשות ותופסות שמש טופלסלי..😨... או שמא... 😁.. או שמא...🤩... אלוהים מאיפה נפל עלי כל הטוב הזה? והקטע הכי טוב?? שאני כל כך זקן ולא מרשים שהן ממש מתרוצצות בלי חשבון סביבי... אני מת…
יום 14
אורז ו'יורד העירה'. הטיילת ממש קרובה לקמפינג ואני בכלום זמן מגיע לז'נבה.
אחרי 10 ימי דיווש נטו ועוד כמה ימים בכלל, הגעתי למסקנה שלרכב זה כיף אבל רק כשיש גבולות. ככל שהימים מתארכים והיממות מצטברות, אעדיף קמפינג איכותי אולי אפילו חדר מסודר. פחות מזה גורם להרגיש מסכנות… מעין 'התכלבות'.
הגעתי לתובנה שבאמת ועם כל הכבוד, יש גיל שבו אתה כבר לא רוצה, לא מוכן, אולי גם לא יכול, להתפשר ולהפסיק להנות.
וידיאו
סיכום
משפט סיכום? אולי…
הרגע הכי מרגש במסע הוא הרגע שבו ממש התחלת אותו. הוא מרגש כמו האושר של הרגע בו סיימת אותו.
הטיול הזה יצא פיקס…
שוייץ מדינה פיקס…
במקלחת בקמפינג ברז אחד. המים יוצאים בול בטמפרטורה.
הדשא תמיד רך ואין קוצים או מוקשים.
האנשים אדיבים ומסבירי פנים.
האוכל טעים.
האצטרובלים בחורשה רכים ולא פוצעים.
שבילי אופנים מרשתים את הארץ.
הנהגים אדיבים.
החניונים והחנויות תמיד איפה שצריך אותם.
הרחובות נקיים ומשולטים.
כשמזג אויר נעים המים באגמים מתאימים בול.
הציוד
יש לתת קרדיטים לציוד שעזר ותמך והיה לצידי ברגעים היפים. אולי בעצם היתה לו תרומה גדולה ליופים של הרגעים.
הרשת
רשת גומי אדומה. הכל נקשר אליך. הית הכח המאחד. התשתית המחברת בין כל חלקי הציוד וכלי הרכב. סבלת בשקט כל שאקל שצבט בך או כל משא שנתלה או נחבק על ידך. תודה. תשתתפי גם במסעות הבאים.
מחצלת נחמדה.
ככה שקטה ככה נתת עבודה. כל לילה, מתחת לאוהל וגם מלפניו, סיפקת בידוד נוח וחמימות רצויה. היה נכון לצרף אותך לטיול. זכית להשתתפות גם בבאים.
בלון גז קטן, בטח ובטח עם הברגה - מצרך נדיר ומצוי בעיקר בחנויות מטיילים כמו Mamouth או Intersport. אין בשום אחר שחיפשתי (תחנות דלק וכו).
ניפוח צמיגים בתחנות דלק- ונטיל צרפתי בעייתי כי אין במשבות מצב "פנצ'"ר" לכן יש להביא מהארץ תותב שמדמה ונטיל
רצוי להביא שני מכשירי טלפון. אחד באפסנה עמוקה והשני לעבודה. המקרה שכמעט נשבר לי הטלפון היחיד עורר מחשבה עמוקה בעניין.
מעיל נגד גשם - חייב להיות מעיל מושקע. כלומר כזה שנושם. הוא יקר יותר אבל הרכיבה עם מעיל אטום לגמרי - פשוט סיוט אחד גדול
Comentarios