נחל חתירה, מעלה ימין ומעלה עקרבים הרומי

אחרי חודשיים של קורונה, חום של קיץ ושלל חסמים, אני סופסוף יוצא למסע מדברי כמו שהייתי רגיל לעשות.

ממסע למסע זה הופך למאתגר יותר ויותר, אבל גם הפעם הצלחתי למצוא שבילים שטרם ביקרתי בהם.

חדוות הגילוי והפרפרים בבטן חוזרים אלי.

שני שבילים הפעם מחכים לגילוי. הראשון, נחל חתירה תחתון, ממפגשו עם נחל צין ועד מפגשו עם נחל ימין. קטע זה נטול כל תיעוד באינטרנט ובספרות שאליה הצלחתי להגיע והשני, מעלה ימין עד מעלה עקרבים הרומי, כולל. מעלה ימין הוא חידת עבירות ומעלה עקרבים הרומי... מובי דיק עתיק.

עם המחשבה שהמסע הזה הולך להיות אחד המעניינים והמסקרנים נרדמתי. בקושי.

באמצע הלילה התעוררתי והערתי את השעון המעורר. קצר סבלנות אספתי את כל מה שארזתי ערב קודם ויצאתי לדרך. הכבישים עוד רדומים, חושך מסביב. רק באזור באר שבע בקעה איילת שחר כתומה. דרך החריץ בחלון עולה ריח הבוקר המדברי שאופייני כל כך לאזור.

נחתתי במפעל צין. שתמיד מזכיר לי נוף ירחי. המכרות הרבים והאבק שצנח על פני המרחבים צובע הכל בגווני לבן, אפור וחום דהוים. ‏

בחוץ קר. 12 מעלות. לקחתי מכנס ארוך והתעטפתי בשכבות דקות של dry fit ויאללה לדרך.

על דרך המחצבות התקדמתי צפונה עד שמשמאלי קרץ מפער ענק במצלעות, הלוא הוא מפער נחל חתירה שאותו אני מחפש.

סימון שבילים אדום הפנה אותי אל דרך עפר נוחה עד למתקן קידוח בין עצי שיטה, באפיק הנחל.

עדר צבאים הופתע לראות בשעה כזו מישהו ונתן טיסה לצד השני של האפיק.

בתוך האפיק הרחב המשכתי על סימני קוליסים של ג'יפים ואופנוע. מעניין האם צדקתי שהאפיק רכיב עד למפגש עם נחל ימין?

הגעתי אל המפער. מתחת לרגליי שכבות ניצבות שחתכם מופנה בזוית מוגזמת מעלה. כאילו טובעות תחת משקעי הזמן ושוב אני משתאה כיצד בסיבוב פדל אחד חולפים על פני מליוני שנות היסטוריה גיאולוגית. זה תמיד מדהים אותי.

שער נחל חתירה

בצל קירות המפער זו הזדמנות טובה להשיל מעליי קליפות ביגוד. האויר קצת חם יותר והטופוגרפיה מגוננת מהרוח.

אני מביט על הקרקע ומזהה את סימני סיבוב הפרסה שעשה אופנוען סקרן. מכאן כבר אין מעבר הלאה לכלי רכב ממונעים, מכל סוג.

מכאן הדרך עבירה רק להולכי רגל או רוכבי אופניים שמסוגלים להניף את הקילוגרמים של האלומיניום מעל הבולדרים הגדולים ולדחוף אותם בין הסלעים.

נחל חתירה במפער המצלעות

אפיק הנחל זרוע בסלעי ענק. רוחבו מתייצב על רוחב שאינו עולה על כמה עשרות מטרים.

אין דרך על כתף הנחל והמעבר היחיד הוא בתוך האפיק המסולע. קטע של כ- 2 קילומטר. רובו בהליכה.

הסלעים גדולים, השיחים מרובים וביניהם קרקע חצצית או חולית אינה מאפשרת דיווש.

דחיפה האופניים אינה נוראית במזג אויר קריר כמו היום ונוף המצוקים שסביב מרתק.

קטע ההליכה מסתיים כשאפיק הנחל מתרחב למישור רחב ופוגש עוד ערוצים שחוברים אליו. נוף המצוקים נפתח ואני מוצא עצמי כמו בתוף אמפיתיאטרון ענק. מעין קערה תלולת שוליים ועמוקה.

שקט מדהים מסביב. אני מרגיש כאילו אני נמצא ב"פארק היורה". הקערה הזו שאורכה ורוחבה כמה קילומטרים מפגישה בין הערוצים שיורדים מצידו הצפוני של הר גולחן, נחל גולחן ובהמשך, נחל ימין.

לטעמי, זהו אחד המקומות היחידים בארץ שבו אין סיכוי לשמוע רעש אגזוזים או לפגוש שקיות במבה ומגבונים.

עצרתי לכמה דקות התפעלות. בערוץ מתחתיי הופתעתי ממשפחת יעלים אוכלת ארוחת בוקר. גם הם הופתעו. אני שלפתי מצלמה והם סידרו את הפוני בשביל התמונה.

עוד כברת דרך קצרה, חלקה ברכיבה, עד למפגש הנחלים חתירה/ ימין.

נחל ימין מגיע מימין ואליו אני נכנס. כאן זו כבר טיילת של ממש. כל כמה דקות יוצא לפגוש במטייל או קבוצת מטיילים. חלקם עושים את המסלול הקלאסי שבין מישור ימין, מעלה ימין לעין ירקעם וחלקם שביליסטים שעושים את קטע שביל ישראל שמגיע ממצד צפיר.

אנשים כייפים באמצע הדרך. רובם הופתעו מהמפגש איתי, אופניים עוד לא יצא להם לראות כאן.

תחקרתי את העוברים והשבים מעט לגבי אופי המעלה. מהתחקירים עלה כי אמנם יש דרדרת ושיפועים חזקים אך אף אחד מהם לא העיד שנעזר בידיו וכי לא היו נקיקים צרים שלא אוכל לעבור בהם. מכאן כי המעלה בר כיבוש. קדימה לדרך.

מעלה ימין ונחל ימין

איך כובשים מעלה? לאט, לאט. צעדים מדודים, הרבה עצירות, שמירה על דופק שלא ידפוק באוזניים...

כך חלפו להן כ- 45 דקות עברו והופ (עאלק), מצאתי את עצמי מתנשף וקצת מותש בקצה המעלה.

הייתי מעודד מהעובדה שלקח לי פחות ממה שהערכתי ולמרות היום הקצר, אצליח לסיים את המסלול המתוכנן הרבה לפי שהשמש תרד.

קצה מעלה ימין במפגש שבילים

מראש המעלה אל מפגש שבילים ראשי הדרך היתה קצרה. זו גם נקודת תצפית יפה.

המשכתי בדרכי מזרחה, אל מצד צפיר על סימון השבילים הכחול/ שביל ישראל.

השביל נוח ורכיב אך במגמת עליה מתמדת. ממש לא הזוית שמתאימה לי כרגע.

די עייף. חודשים של חוסר במסעות בהחלט פגעו בסיבולת.

אבל, ברכיבה איטית ומדודה, עם דחיפות קצרות, מסתבר שאפשר הכל והנה אני במצד צפיר.

המצד ממוקם על 'קיפקעה' שולטת שעל קו פרשת מים וממנה נשקף נוף יפה. היותר יםה הוא היפוך המגמה של השביל, שהופך למורד. בתחילה, מתון ומפנק בואכה חורבת צפיר ובהמשך טכני תובעני שמאמץ כל שריר שהעז אולי קצת לנוח עד עכשיו.

חלפתי על פני חורבת צפיר. כבר לא היה לי כח לעלות את הכמה מטרים אל התצפית ממנה. המורד מתחיל לקבל זוית תלולה והתוואי סלעי. חלקו סלעים קבועים אך רובו סלעים רופפים על אדמה או משטחי סלע רחבים. בנקודה צופה בחרתי לעשות הפסקת התרעננות קלה. הרגליים והידיים רועדת ממאמץ. אני חייב קפה וסנדביץ'. מצאתי ספוט מדהים שצופה אל כביש מעלה עקרבים.

כביש מעלה עקרבים

אחרי שחזרו חלק מכוחותי, אספתי את עצמי והמשכתי במורד. הוא רק הולך ונהיה תלול יותר ומאמץ יותר. עשר דקות מתישות לקחו אותי דרך מקטע מדרגות רומיות חצובות בסלע ודרך מסלעות תלולות אל אפיק נחל גוב. ממנו טיפוס קל אל הכביש. אני מסתכל אחורה בגאווה וסיפוק. השלמתי חלום. השלמתי מסלול מהקשים שעשיתי וסגרתי חשבון עם מעלה עקרבים הרומי ששנים חלמתי לרדת אותו.

מכאן, בנוהל רכיבה מדיטטיבית בחזרה לאוטו שמחכה לי בחנית מפעל צין.

לסיכום, מסלול שלפחות חציו נעשה בהליכה. ההליכה לא היתה קלה. הושלמו 35 ק"מ וכ- 600 מטר טיפוס מצטבר.